בחזרה אחרי שנים אל ״הסהרורים, פָאסֶנוֹ או הרומאנטיקה״ של הרמן ברוך נדמה לי שהאירוניה הרַבָּה היא מין קלקול בתוך יצירת הסִפרוּת, ובכל זאת כמעט מבטלוֹת אותו היכולות האחרות הגדולות של היצירה.
*
בהמשך הקריאה ב״ראשיתה של רומא, מייסודה של העיר״ של טיטוס ליוויוס: ״באחד בחודש החמישי נכנסו לתפקידם לוקיוּס לוקרטיוּס, סרוויוּס סולפיקיוס, מרקוס...נקבע כי לוקיוס לוקרטיוס וגיוס אימיליוס יעמדו בראש המערכה נגד הווֹלסיניים, בעוד שאגריפה פוריוס וסרוויוס סולפיקיוס יֵצאו נגד הסָפינים...
...הקול ציווה עליו להתריע בפני המגיסטרָטים כי הגָאלים קרֵבים...״ [עמ׳ 369, 370].
דברים דומים זה לזה שוב ושוב בחמשת הספרים של ״ראשיתה של רומא״. ונדמה לי שהם מתארים את יֵצֶר הקיוּם העצום של עַמים ואת אשליית בני האדם על שייכוּת האדמה.
*
בפורים אנחנו מדברים על הפחד שלנו ממעשֵי הממשלה. אנחנו פוחדים אפילו מן הגַּסּוּת. אי-ראִיית הדברים העדינים, אי-ידיעת ריחוּף הדברים.
אני חושבת שוב על עליסה ועל הכִבשה הסורגת שהיו להן אפשרויות הדברים המרחפים כדבר כמעט מובן מאליו.
*
כשמפכ״ל המשטרה אמר ״כפי שהבהרתי כבר, עיתוי ההחלטה נקבע על ידי השר לביטחון לאומי בלבד״, חשבתי על ״וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל״ [בראשית ג].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה