ויליאם פוקנר אמר על השם וֶרֶד לאמילי "...הנה אִשה שקרתה לה טרגדיה, טרגדיה שאין לשנותה, ושום דבר לא יכול להיעשות בקשר לכך, וריחמתי עליה, וזאת מין הצדעה, בדיוק כאילו רציתָ לעשות מחווה למישהו, לאִשה תגיש ורד". אף על פי שהשם "ורד לאמילי" פורַש הרבה בדרכים שונות ועל ידי אנשים שונים חשבתי שדווקא בתיאור השֵם כהגשַת וֶרֶד על ידי פוקנר אפשר לראות את הרוחות הנושְבות בו, שחלקן מוכָרות וידועות וחלקן מגיעות אליו ממקומות לא ידועים. יכולתי לתאר לי את רוחות האנשים, המקומות, הפרוזה והשירה, החלומות והבזקֵי הרעיונות שיכלו להתקיים בתוך השֵם הזה.
אולי גם זִכְרון אמילי דיקנסון, שלא הניח לי כשחשבתי על "ורד לאמילי", הוא אחת הרוחות האלה, אני חושבת עכשיו. ואף על פי שהיא נראית קצת כאיזו רוח שרק אני יצרתי לי, היא כמו שייכת אל הרוחות הנושבות שאת חלקן לא אוכל להכיר.
ובעצם, אני חושבת, בגלל רושֶם הרוחות הנושבות אין לשֵם "וֶרֶד לאמילי" צורך בהסברים, והוא מצליח להיות מעֵין מתבונן מן החוץ בַּסיפוּר וחלק מפנימיותו של הסיפור כאחת. הוא עושה זאת היטב כל כך, עד שהידיעה שאין בסיפור עצמו דבר על אודות וֶרֶד וההרגשה שבכל זאת יש שם ורד בעל חשיבות כמעט לא סותרות זו את זו.
ונדמה שכמו שְמוֹת יצירוֹת האמנוּת היכולים להיות גודרים גם את מה שאינו נמצא ושנדמה שבכל זאת הוא נמצא, כך השמות כולם, גודרים בתוכם גם את מה שנדמה שהוא נמצא, את מה שהם מדמים. וגדרות הדמיון לא פרוצות גם הן.
וכמעט אני מתפתה להשוות מעט את השֵמוֹת לאמנוּת עצמה המראָה את הנראֶה והלא נראֶה, אבל לא, הרי האמנוּת שואפת אל הלא מושָֹג שאין דבר גודר אותו.
ואיך אוכל להשווֹת בתוך כל מה שיקראו לו בני האדם את קריאת השֵמוֹת המשַבשת, והמקלקלת דבר בעולם, והמולידה תּוֹעֵבָה, לקריאת שְמוֹת יצירוֹת האמנוּת?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה