שוב ראיתי את יְפִי מִלּוֹת הרפואה כשקראתי את ״צל הלב והמיצר ברוחב תקין״, וכמעט לא שאלתי מהם צל הלב והמיצר, ודימיתי לי את צל הלב שאין אור נופל עליו, בחשכת תוֹך הגוּף, ולא חשיכה גמורה, ולא כמו צלמוות, אלא צל בשר ודם חיים, מראֶה לי את קיומם, את פעימתם.
ודימיתי סכנה במיצר, דימיתי שחלשים חומריו, ובכל זאת הרי הוא מזכיר מקומות ויֵמים וגדות והרים ויכולתי גם לדמות את המיצר הרחב דיו, והוא כמין דימוי, כמין תמונת מיצרֵי-ים רחבים.
וחשבתי שוב על קריאת השֵמות, הגודרים, המגדירים [וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ], והיה נדמה לי שבתוך גדרותיהם גם מה שיוכלו לדַמות. היה נדמה לי שקריאת השמות יודעת שיהיה בתוך גדרותיהם גם הדמיון שאינו ידוע לגמרי, ושבכל זאת, גדרותיהם יגבילו גם אותו.
וחשבתי על כמעט שיחה שהיתה לנו על השם ״גֶּדֶר אוֹהֲבִים״ של ספר השירה של גלעד חי. כי השם ״גדר אוהבים״ לא רק מגדיר את הספר הזה אלא הוא גם מזכיר לנו את הלא לגמרי ידוע שבתוך גדרות השֵמות.
[אני חושבת גם על אשר יִקְרָא לו האדם עכשיו, אשר ישַבֵּש בו האדם, יקלקל בו, יכַער בו, וכמעט תּוֹעבה בְּמַה שיקרא לו.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה