וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם. הרי יש כאן שירה, וגם ספר חוכמה, והוא מחייב להבין אותה כולה, חשבנו, וראינו שיש מקום שהוא מְקוֹם השמש, ואל מקומו שואף השמש, לא אלינו, וזורח הוא שם, לא אלינו אלא שם. וכל עניין השמש הוא במקומו שלו.
האם נִראית תכלית לעולם בפרק א׳ ב״בראשית״, ומהי, אמר ישראל, אלא רק נראֶה בו גילוי רצון הבורא, וכן, נִראית בו תכלית האדם [...וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ] אבל לא תכלית כל דבר אחר. ובפרק ב׳ תכלית מסוימת של האדם, לעבוד את הגן. אבל יש רצון חופשי לגמרי של האל. הוא במרכז ההוויה של העולם. ואילו בקֹהלת, במין יחס אל פרק א׳ בבריאה [כי פרק א׳ הוא הראשון העוסק בשאלת היחס לחוקי הטבע], עיסוק בחוקי הטבע, אבל אין אצלו הכרח באלֹהים. ואין גם צורך באדם. הטבע יכול להתקיים בלי האדם [וזה דווקא כמו בפרק א בבראשית עד היום הששי], וכאילו העולם לא צריך את האדם. אבל האדם כאן הוא המתאר את הטבע, השמש, רק האדם יכול לעשות את זה. לתאר כשואף וכזורח.
וב״מה יתרון לאדם תחת השמש״ היתרון הוא היכולת להגדיר את השמש [גם להגדיר שאיפה], אמר ישראל, וקֹהלת, האדם, הוא קצת כמו אלֹהים כי הוא נותן לשמש את גבולות קיומו.
[קֹהלת (ה) וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה