הִנֵּה הִגעתי אל הרגשת התיעוּב המבטלת את יכולתי לראות אמנוּת כאמנוּת, כאמנוּת טובה או גרועה. קראתי לפני שנים על הרגשת התיעוב החזקה ועל הסלידה האיומה ועל ההִתנגדוּת העמוקה כל כך המבטלות את יכולתנו לראות יצירת אמנוּת כאמנוּת [עומדת לעצמה], את יכולתנו לדון אותה, והנה הגעתי אל כל אלה כשקראתי את ״יהודון״ של טורגנייב. אל התיעוב ואל אי-הידיעה על אמנוּת בסיפוּר של טורגנייב.
ואחרי כן רציתי להתרחק מן התיעוּב, שכמעט אינו נפרד מן המתועב. והלכתי אל סיפורים אחרים של טורגנייב.
[״...אפו היה עקום וארוך, והוא כחכח שוב ושוב בגרונו. הוא התפתל והשתחווה לפניי בשפלות רוח״
״...היגון המייסר של פרדה מן החיים, מבתו, ממשפחתו, התבטא אצל היהודון האומלל במחוות גוף, בצעקות ובניתורים מוזרים ומכוערים כל כך...״ יהודון, טורגנייב, בקובץ הסיפורים והנובלות ״נפש כנועה״, הוצאת כרמל, עמ׳ 36, 50 ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה