...אחרי כן עניין ויֵט לסבול, כניגוד לגבוה בלי מידה, ועניין הצורך להרחיב את לסבול כדי לקבל את אור אינסוֹף, את מה שיוכל אדם לקבל, כי לא יוכל את הכֹּל, ועניין גודל המשָֹא, במעט המִלים, "..."ויֵט שכמו לסבול" מאי ויֵט? אלא ללמד שצריך להרחיב מקום קבלת השפע כדי לסובלו. ובזה בא מחמת גודל המשא כלישנא דקרא: "משא דבר ה' על ישראל...".
ישראל אמר על ויֵט שִכמו לסבול, יששכר, הוא שמסוגל לשאת את מה שלא ניתן לשאת, את התורה, כי התורה מנקודת המבט של המקובלים ושל מניטו היא אינסוֹפית. ומניטו קושר את לסבול לגבוה בלי מידה. כי מעל היש יִבָּלַע האדם באינסוף ומצד שני ישנו ויֵט, שהוא הרחבה, כי יש צורך להרחיב את לסבול כדי לקבל את אור אינסוף, לקבל את מה שיכול אדם לקבל, כי לא יוכל הכֹּל. ועוד אמר כי תכלית האדם להכיר את הריבוי ולאחד אותו, כי העולם בא להשלים את הבורא, ובמחשבת מניטו בריאת העולם היא הפעולה המוסרית, נתינת מקום לאחר להתקיים, וכשהאדם אינו פוגע אלא חי עם הריבוי שבעולם זה האחדות והניסיון לעשות את אור אינסוף מתוקן, עם אחדות שלֵמה. וכך הוא גם ברצון שלו, רוצה להבין את המציאוּת כזו שבה מתאחדים כל הכוחות. מצד אחד הריבוי, ומצד שני הטענה שכל זה יכול להתאחד במציאוּת. זה מין מאמץ נגד המציאוּת. וזה פֶּתַח לאחדוּת בתוך האדם. הרחבה בתוך האדם.
ומיששכר, שתפקידו לשֹאת את העול, כי העולם לא יכול להתקיים בלי מי שיִשָֹא את העול, וכשהוא נושא את התורה הוא נושא את העולם ומגלה את אחדוּת האל בעולם, מיששכר עבר הרב אשכנזי לישראל, "ובזה בא מחמת גודל המשא.... משא דבר ה' על ישראל". כי מניטו תמיד שואל על יִחוּד עַם ישראל, אמר ישראל, וכאן כאילו עם ישראל נושא עליו את כל העולם. והוא צריך לנסות לחיות בחוויה של אחדוּת שבה כל התופעות, אבל גם תופעות זו לצד זו, כמו האחדוּת הקודמת לפירוד, במעבר בין האור לצמצום. והרב אשכנזי אומר שעַם ישראל הוא רעיון. והוא הכרחי. והוא אומר שכלי הוא כהן לוי ישראל, משווה את העם ליצירה הראשונה, של הכלים. והמשא הוא על עם ישראל ועל כל אחד בעם, לשאת את האחדות.
וההרחבה של לסבול. כל אדם מישראל הנושא את התורה יהיה צריך להרחיב.
ובזמן שקראנו את המִלים האלה שכתב הרב אשכנזי היה נדמה לי שהן שואפות, כמעט כמובן מאליו, להבעה שאין לה מידה ולהבעה שיש גבול ליכולתה כאחת.
["...שלמה המלך עליו השלום דאין יתרון לאדם בעודו תחת השמש ואף בכל עמלו שיעמול. כי היתרון הזה, אין בכוח שום ברייה לסובלו. וכל שכן אצל האדם עצמו, אשר בו כפרט מתגברת התשוקה לגבוה בלי מידה. וננסה לברר בזה כוונת הפסוק "ויט שכמו לסבול"מאי ויט? אלא ללמד שצריך להרחיב מקום קבלת השפע כדי לסובלו. ובזה בא מחמת גודל המשא כלישנא דקרא: "משא דבר ה' על ישראל. נאום ה' נטה שמים ויסד ארץ ייצר רוח אדם בקרבו"...ולכן אמר ויט כעין "ויט אהלו" ועוד. " מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה