על אין יתרון לאדם בעודו תחת השמש ועל ההִשתוקקוּת של אדם לאור אינסוֹף ועל הכֹּל הֶבֶל דיברנו מעט בעוד בוקר של קיץ. ישראל אמר השמש היא מסך בין המציאוּת המוכרת לנו ובין מה שמעבר למציאות, ואין לאדם יתרון בעודו תחת השמש כי הוא תחת החוקים של המציאוּת. אבל הוא יכול לחשוב על מה שקודם לשמש.
ואין יתרון תחת השמש כי היא פועלת באופן מוחלט לכל התופעות שבעולם, יותר מוחלט מזה של אלֹהים שמשנֶה עצמו ביחסיו עם האדם, אמר. ויצירת השמש היא יצירת חוצץ בין האור של ויהי אור ובין האור שנועד להאיר. ומניטו אומר כאן בצמצום ישנם כל הרצונות של אור אינסוף, ואילו לאור השמש שהוא דטרמיניסטי אין כלל רצון. הוא נברא ליצור זמנים, אבל אין אצלו יתרון, להאיר על האדם או על דומם. ולכן אין בו שום יתרון של עמל האדם.
"כי היתרון הזה, אין בכוח שום ברייה לסובלו", כתב הרב אשכנזי, "וכל שכן אצל האדם עצמו, אשר בו כפרט מתגברת התשוקה לגבוה בלי מידה". כי מחשבתו של האדם יכולה לעקוף את אור השמש, אבל בלי מידה, והוא אומר שההשתוקקות של אדם לאור אינסוף היא מסוכנת, אמר ישראל, כי כשאדם מחפש את הנשגב הוא יכול להעמיד בספק את כל מה שיש משבעה ימי הבריאה [...הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל], כל מה שהוא יודע עליו, ולומר שהכֹּל הֶבֶל, עד ליום השביעי של הבריאה, לבטל את כל התופעות ולומר הכֹּל הֶבֶל. הוא יכול להגיע לנשגבוּת רק אם הוא מבטל את כל הקיים. וכך הוא עלול לשכוח שהוא המשתוקק. כאילו הוא נבלע באינסוֹף וכאילו הוא האינסוף עצמו.
["עניין הצימצום כביכול ידוע , והוא מיעוט רב ועצום באורות, בהתגברות נוראה על העצם , אם בכלים בשורשם , ואם לאור המחייה אותם. בכוונה שיוכלו הנבראים להתקיים , במציאותם , ובהויתם יהו בעת הקיצוב לקיומם. ולא יהיו בטלים לגמרי מחמת יתרון האור האורות הללו, ובגלל הסכנה להבטל כבלע. בישרנו שלמה המלך עליו השלום דאין יתרון לאדם בעודו תחת השמש ואף בכל עמלו שיעמול. כי היתרון הזה, אין בכוח שום ברייה לסובלו. וכל שכן אצל האדם עצמו, אשר בו כפרט מתגברת התשוקה לגבוה בלי מידה." מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי.]
[קהלת: "א דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן-דָּוִד, מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. ג מַה-יִּתְרוֹן, לָאָדָם: בְּכָל-עֲמָלוֹ--שֶׁיַּעֲמֹל, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. "]
[קצת על דְּמוּת האור והנשֹגב בציוּרים של תומס מורן ושל ציירי הדסון ריבר סקול אחרים. הם ציירו את האור כמביע את הנשֹגב, האור המגיע ממרחקֵי היקום, המפציע, היורד מלמעלה על הארץ, הנוהר בה, המתפשט כמו בלי סוף, כמעט כהִתגלוּת. אבל דמותו המצוירת של האור היא גם דמות המגבלוֹת של הציוּר. דמותו של האור בציור תמיד מוגבלת. והרי הציור לא יכול להכיר את הנשֹגב, להשיג אותו, להַראות אותו, אלא הוא יכול רק להראות את מה שאולי יעלה אותו במחשבה. ואולי תעלה כך במחשבה גם הִשתוקקוּת הנופים, הארץ, אל הנשֹגב.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה