תמיד יש לו הקושי הגדול הזה, הצורך להיזהר כל כך מתבניתוֹ שלו, כמעט מאופיוֹ שלו, תבנית חשיבוּת ההתחלה והסיוּם, והמרחק הקצר שביניהם והקשר ביניהם העלול להיות צפוי ונמאס כל כך, תבנית הסיוּם המוכרחה להצדיק את קיומו של הסיום, והעלולה כך להפריז בחשיבותו, תבנית הקיצור והצמצוּם, החיוניים כל כך, כי בלעדיהם הוא לא סיפור קצר, והעלולים בגלל קוצר המקום לנטות אל ההבעות הממהרות מדי אל גודֶל ההשפעה, תבנית המה שלא נאמר, הכמעט מובנת מאליה, העלולה להבליט עצמה כל כך, כיודעת סוד גדול, ולהיות נמאסת כך גם היא.
מה נותר לסיפור הקצר. כמעט הכֹּל. תמיד. כי תמיד חייו בשטחֵי הארץ והמְרוֹמִים שלו מתקיימים עם הציווּיִים והחֻמְרוֹת, עם החֵרוּת והרַכּוּת, עם הִתמעטוּת וגדוּלה, עד שהוא יכול להרגיש שהם מלאים כל כך, כמעט שלמים. והוא יכול להרגיש שכאילו חֶסֶד נוֹטֶה עליהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה