...כשחזרתי להרהר בדברים שאֶמה קרַסְנֶר כתבה על כישלונות השירה שלה, דימיתי לי שהיא ראתה את הִתגלוּת הכישלונות כמעט כמו שאדם וחוה ראו את התגלוּת העירוֹם והבושה. אֶמה קרסנר חשבה שהשירה יכולה ליצור פגמים מזעזעים, שעומקם כעומקו של הגוף, חשבתי, ונזכרתי ששרה כתבה כמה קשה היה לצְפות שאֶמה קרסנר תחלֶה כל-כך וכמה קשה היה להכיר את כולה, ותיארתי לי שהיה קשה גם לראות בה את הרגשת הפגמים המתחזקת שלה, כשעומק הגוף ופרטיוּת השירה התאחדו במחשבתהּ.
שרה עצמה עדיין היתה רחוקה מן הראִייה המזעזעת של הפגמים, ואמרה שאפשר לתאר שאֶמה קרסנר נהייתה מאוכזבת ממה שכתבה רק כשנהיתה חלשה כל כך, ושאולי דמדומֵי הידיעה הם שהחרידו אותה יותר מכל דבר אחר. בכל זאת, חשבתי שאֶמה קרסנר, שבמראהָ הצטרפו כמעט תמיד מין הידוּר ופשטוּת, או אפילו הִתרפטוּת, צירפה במחשבותיה את הִתעלויוֹת יופיים של הגוף והשירה ואת הִתגלוּת הבּוּשָה.
תיארתי לי שהִצטרפוּת ההִתעלויוֹת והבושה, כמו הצטרפוּת ההידוּר וההִתרפטוּת, היתה בעיניה כמין חוק ידוע לה היטב כל כך, כאילו נוצר יחד עִמה.
[ י' אמר שהמִלים " וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ " בספר בראשית מופיעות לעצמן, ככתובת על הקיר, וחשבנו שהבושה נבראה עם בריאת הגוף העירום, ושאלנו מדוע מנע אלֹהים מאדם ומחוה את ידיעת הבושה (כשאסר על האכילה מעץ הדעת). האם כדי שלא יראו את הפגם שבעומקם, והאם ראייתם את העירום שלהם היא באופן מסוים גם ראיית העירום של אלֹהים.
ושאלנו מדוע לא מנע אלֹהים מאדם ומחוה את ידיעת המוות, והרי הבושה והמוות נהיו כרוכים זה בזה כבר כשאסר על האכילה מעץ הדעת (כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת).]
יוזף בויס 1952
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה