מתכנֵן הַגַּנִּים בדרום אמריקה בביקורו אצל הגַנִּים הצָפים על הנהר. האִשה מראָה לו את הַגַּן הצָף הקטן שלה, ואומרת שלעולם לא תוכל לעזוב את הַוֶּרֶד ששתלה בו. בגן הכמעט דַל הזה הוא מכיר ביופיו המיוחד של הַוֶּרֶד, אף על פי שהוא עצמו רק נוסע עובר.
ובעצם גם הַגַּן הצף על הנהר יכול לנסוע למקומות אחרים, על מֵי הנהר, ולהַראות כך גם את יכולת הנסיעה של הוֶרֶד, אבל האִשה חושבת שהם לא ישתַּנוּ הרבה בַנסיעה על פנֵי המים. היא יכולה לראות בעיני רוחה אותו ואת הוֶרֶד שטים על פני המים והיא שטה אִתם ושומרת עליהם. והיא יכולה גם לראות בעיני רוחה את האהבה שלה שטה אִתם. כמעט הכֹּל יִשָּמֵר.
זיוּפֵי האמנוּת רוצים להיות מין בְּרִיאָה מחדש, אני חושבת. הם מין ניסיון להיות מַרְאוֹת הרוּחַ הגדולים של המזייף עצמו, שאולי קצת כמו בתיאור של קתרין מנספילד את כתיבת הסִפרוּת הוא מאמין שהוא מגיע להיות היצירה המקורית יותר ממה שהיא עצמה תוכל להיות.
לכאורה רק מין יוהרה וגאוותנות של המזייף שתמיד מעתיק דבר אחר, אבל בעצם גם רצון כמעט נוגע ללב לברוא את האמנוּת המצוינת, מחדש, שלו.
נדמה לי שהרצון הכמעט נוגע ללב נמצא שם כמעט תמיד, גם כשנמצאים שם הרצונות הרעים לָרֶשֶת את היצירה המקורית ואת תהילתהּ.
ולפעמים, בגלל הרצונות הרעים יִשְכַּח הזיוּף את יופייה המיוחד של היצירה המקורית, ויאבֵּד כך כמעט הכֹּל.
 |
| דירר Albrecht Dürer 1500 self-portrait |
 |
| זיוף Forged self portrait of Albrecht Dürer |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה