"מבעד לגדר, בין רווחי הפרחים המסתלסלים, יכולתי לראות אותם חובטים"
"הלכנו לאורך הגדר והגענו לגדר של הגן, שם היו הצללים שלנו..."
"אני לא בכיתי אבל הקרקע לא נחה על מקומה, ואז בכיתי. הקרקע עלתה ועלתה והפרות רצו במעלה הגבעה..." [מתוך המונולוג של בנג'י, "הקול והזעם". ויליאם פוקנר. מאנגלית: רנה ליטוין]
קראתי שפוקנר אמר בהרצאה באוניברסיטה של וירג'יניה "לא צריכים להיות גבולות למה שסופר כותב עליו. הוא צריך לספר זאת במונחים שהוא מַכִּיר. הוא יכול לכתוב על מה שמעֵבֶר לניסיונו, אבל המונחים שהוא מכיר הם בתוך ניסיונו, בתוך ההִתבוננוּת שלו", וחשבתי שהוא כתב את המונולוג של בנג'י הבן המפגר ב"מונחים" שהוא הכיר, בְּתודעה בלי גבוּל, בלי גבול לעמקוּת ולפיוטיוּת, שהיא כמעט פורצת אל התודעוֹת האחרות, של קאדי אחותו של בנג'י, שיש לה ריח של עצים, שאומרת לו "יש לך קאדי, נכון שיש לך קאדי", של ורש, של קוונטין ושל האחרים, ושפורצת גם אל חיֵי האדמה, האוֹר, הצמחים והחיוֹת.
ובעצם, התודעה הזאת היא כמעט תודעַת הסִפרוּת הזאת עצמה, והצוּרוֹת שלה הן צורות הסִפרוּת, רק שלה, נעות קצת כמו הצורות הבהירות ש"נעו, חלק ויציב, משני הצדדים, צלליהן זורמים על הגב של קוויני", ואין בה כל חשש מפני התודעות והמקובלות שמחוּץ לה. תודעת דמותו של בנג'י, הבן המפגר, עמוקה ורחבה כתודעת הספרות הזאת עצמה.
בימים האחרונים קראתי שירה בנושא פיגועי טרור שהיתה בה מיידיוּת ודחיפוּת עצומה. והרי שירה ואמנוּת פלסטית המגיבות באופן מיָדי לאירועים מַביעות את מה שלא יובע ממרחק הזמן. למען ההבעה הזאת המיידית, שלא תשוב, הן מסכימות להיות נידונות כמי שוויתרו על ההסתכלוּת ממרחק, כמי שלכאורה צִמצמו את רוחב המבט שלהן.
אין בהן פחד מפני המקובלות, והמבט שלהן גָּדֵל בתוך הדחיפוּת, וההבעה שלהן גְּדֵלָה בתוך מה שיכול להיוֹת רק עכשָיו, שאין אחר דומה לו. ויש בהן תודעה עַזָּה, הממהרת אל קשיֵי העכשָיו.
The Disasters of War Francisco Goya. גויה
Plate 10: Tampoco (Nor do these). Spanish women were commonly victims of assault and rape. |
| Enterrar y callar(Bury them and keep quiet) goya The Disasters of War גויה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה