"... המשכנו ללכת. היה שקט, איש לא נראה כמעט. וניחוח פרחי הדבש מתערבב עד תום היא היתה אומרת לי שלא להניח לי לשבת שם על המדרגות לשמוע את דלת חדרה נטרקת בדמדומים שומע את בנג'י בוכה עדיין ארוחת-ערב יהיה עליה לרדת אז וניחוח פרחי-הדבש מתערבב בזה עד תום הגענו..." [מתוך המונולוג של קוונטין. הקול והזעם. ויליאם פוקנר. עמ' 109. מאנגלית רנה ליטוין ]
פוקנר אמר בראיון ל" The Paris Review" שקאדי "יפה מדי ונוגעת ללב מכדי לצמצמה לסיפור המתרחש" .
הוא כמעט תיאר בדברים האלה את כל "הקול והזעם", שהוא גדול מכדי להיות מצומצם לסיפור המתרחש, אני חושבת, ושמעל הדמויוֹת וההתרחשויוֹת שבו שוֹרָה מין הפשטה הנוגהַת עליהן והמושכת אותן קצת מן התפקיד הריאליסטי שלהן אל תפקידן המופשט.
כמובן, נדמה שהמונולוגים הפנימיים, זרם התודעה, של בנג'י ושל קוונטין מתקרבים אל ההפשטה יותר מהחלקים האחרים של היצירה, אבל כל חלקֵי היצירה תלויים בהפשטה, מוחזקים במידה די רבה על ידה. והסיפור והעלילה, הכמעט מצומצמים, מתפתחים בה לא כדבר מכריע אלא כמופיעים מתוך הרעיון המופשט של היצירה כולה.
בציוּר "גרניקה" של פיקאסו אין שאיפה אל הפשטה גמורה, וההפשטה בו היא כמין ייצוג נלווה של הפיגורטיביוּת, כמין איבר שלה, כי בעיניו לא תוכל הפשטה גמורה להביע את הצעקה והזוועה, והוא זקוק לצורות הפיגורטיביוֹת כגון אלו של הפִּיּוֹת הפְּעוּרים כדי להביע את הצעקה.
ההפשטה החלקית הזאת, כמין הצעה חלופית חֶלקית, מראָה את מגבלותיו, אני חושבת. הבעַת הצעקה והזוועה לא מצליחה להגיע עד קצווי הפיגורטיביוּת או עד קצווי ההפשטה.
והציוּרים המופשטים " The Marriage of Reason and Squalor, II, " של פרנק סטלה ו" Untitled XXXI " של דה קונינג כמעט מראים שההפשטה הגמורה אינה מושֹגת. ההגעה אל קצווי ההפשטה אינה מושֹגת. כי אף על פי שלא צויר בהם כל גוּף מגופֵי החיים הצמחים האדמה השמים והחפצים, זה של פרנק סטלה נראֶה כמעט כגוף מוחשי, עמוק וחושני, וזה של דה קונינג נראֶה קצת כמדַמֶּה את הבשר והדם, את הפיגורות של המציאוּת.
וכאילו הם מביטים בכמיהה אל ההפשטה הגמורה השוֹרָה מעליהם ובמרחק הגדול.
 |
| פרנק סטלה. Frank Stella, The Marriage of Reason and Squalor, II, 1959, enamel on canvas, (The Museum of Modern Art) |
 |
| Untitled XXXI Willem de Kooning דה קונינג |
 |
| גרניקה. פיקאסו |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה