"כשאת מציירת תַּפּוּחִים האם את מרגישה שהחזה והברכיים שלך נהיים תַּפּוּחִים גם הם?... כשאני כותבת על ברווזים אני נשבעת שאני ברווז לבן... ", כתבה קתרין מנספילד לחברתה הציירת Dorothy Brett .
כמעט כמו דברים ידועים, של אחרים, חשבתי כשקראתי אתמול את המכתב הזה, אבל הרי זה רק שֶלָּהּ, הרי זה כמעט תיאוּר הסיפוּרים הרוֹגְשִים שלה, וזה רוֹגֵש כמותם, ומביע את פעימוֹת היופי ואת יכולת האושֶר העצומה, קצת כמו אלו של ברתה יאנג אל מול עץ האגס הפורח בסיפור "אושֶר" ושל לורה אל מול המת היפה ב"מסיבת גן", ומביע את ההִתמסרוּת לַתַּפּוּחִים ולברווזים שהיא קצת כמו ההִתמסרוּת של לורה לחבצלות שהן "באצבעותיה, על שפתיה, עולות מתוך חזה".
היא כתבה במכתב עוד, "מגיע הרגע שאת יותר תַּפּוּחַ, יותר ברווז, יותר נטשה ממה שהם עצמם יוכלו להיות, וכך את בוראת אותם מחדש". כמו הדברים הידועים. אבל אני ממשיכה לחשוב על הדבר שהוא רק שלה, הרוֹגֵש בָּהּ ובסיפורים.
בכל זאת, אני לא רוצה לדעת אם כשכתבה על הספינה הפיקטונית, על חלקוֹת הגן שלא היו בהן אלא גבעולי כרוב ותרנגולות חולות וקופסאות שימורי עגבניות ועל דברים אחרים היא נהייתה כל אלה, ואם ג'ספר ג'ונס נהיָה הדגל האמריקאי כשצייר את הדגלים. רק לדעת את הדברים הכתובים והמצוירים.
[ג'ספר ג'ונס אמר בראיון לדיוויד סילווסטר שהוא מתעניין בדברים שמעלים על הדעת דברים שפשוט יֶשְנָם, דברים שבעיניו הם מתקיימים כעובדות פשוטות. לכאורה ברור כל כך. אבל הדגלים המצוירים שלו הם עובדות חדשות, והם חותרים אל העומקים החדשים הלא נִראים.]
"היו שם טנג'רינות ותפוחים מוכתמים בוורוד תות, אגסים צהובים, חלקים כמשי, ענבים לבנים...ואשכול גדול של סגולים. אלה האחרונים קנתה להתאים לגון השטיח בחדר האוכל החדש. כן, זה באמת נשמע קצת מרחיק לכת ומגוחך, אך אמנם בשל כך קנתה אותם." [מתוך "אושר". קתרין מנספילד. מאנגלית רנה ליטווין]
"שום פרח אחר. שום דבר מלבד חבצלות – חבצלות קאנה, פרחים גדולים ורודים, פעורים לרווחה...היא השתופפה כמו להתחמם בלהט החבצלות, חשה כי הן באצבעותיה, על שפתיה, עולות מתוך חזה."
"...הנה היא יורדת מן הגבעה לאי שם, למקום בו מוטל לו אדם מת, ואינה מסוגלת לתפוס. ...ונדמה היה לה שנשיקות, קולות, כפיות מצטלצלות, צחוק, ריח עשב מעוך, נמצאים איכשהו בתוכה. לא היה בה מקום לכל דבר אחר..."
[מתוך "מסיבת גן". קתרין מנספילד. מאנגלית רנה ליטווין]
הוצאה לאור זמורה, ביתן, מודן. 1978
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה