נדמה שצבעֵי הוורוד והתכלת ב"צאלים" לא יכולים להרשות לעצמם להביע את כמעט-הילדותיות, או את הכמו-ילדותיות, כי הם יודעים שהכמו-ילדותיות באמנוּת, כגון זו של דובופה ושל סי טוומבלי, כבר מזמן מעוגנת היטב כל-כך בתוך האמנוּת ובתוך האמוּנוֹת שלה, והם יודעים שהציורים הכמו-ילדותיים של סי טוומבלי ושל רפי לביא, למשל, עם ה"קִשקושים" שלהם, בעצם נהיו לחלק מהיופי של האמנוּת, ואפילו מהסדר הטוב, ושאין כל סיבה להרגיש עכשיו את ההתרסה שאולי היתה בהם, או לחזור אל ההיפוך המסעיר שכנראה היה בהם.
צבעֵי הורוד והתכלת של "צאלים" וכמה מאופני הציור האחרים שלו יודעים כבר במין קַלּוּת ובטבעיוּת על כל ההִתרגשוּיוֹת של השינויים, של ההיפוכים ושל ההתרסוֹת. בקלות ובטבעיות הם יכולים להתקיים בלעדיהן.
אני חושבת פתאם שאולי אין בציור הרבה יותר מההִסתכלוּת הקלה הטבעית הזאת על ההתרגשויות ההן, ושרק הקלוּת מפתה אותי כל-כך לנסות הבין אותו.
ואולי, בכל זאת, שֹפת ה"כאילו" שראיתי בו מושכת אותי, כי יש בה היפתחוּת רוב הצדדים, בלי הרגשת חשיבות עצמית של אף אחד מהם. קצת כמו ספר שירה חדש שיֵש שיר נוֹנסנס בסופו.
 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה