ישראל ואני דיברנו השבוע על " ויבֶן יהוה אלהים אֶת הצֵּלַע אשר לקח מן האדם לְאִשָּה..." ועל "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו..." נזכרתי שוב בעניין צוּרוֹת הזכר והנקבה בשֹפה העברית. דיברנו על כך שהצלע, שהיא צַד, היא בעצם צוּרָה, כמעט כמו שֹרטוּט של דבר, או כמו הַפְשָטָה שלו, ושגם העירוֹם הוא הצורה וההפשטה.
וכמה חשוב העירום הזה שלהם, ה"שֹרטוּט" המופשט שלהם, חשבנו.
חשבתי אחר-כך שהשֹפה העברית חייבת לשמור על צורות זכר ונקבה, מפני שהיא חייבת לשמור בתוכה את ההבעה המתמדת של העירוֹם הזה, של היות שניהם ערומים.
ובעצם, היא שומרת כך גם על הזיכרון החזק של ההבדלה בין הבָּשָֹר ["בשֹר מבשֹרי"] ובין הצורה, העירום, ההפשטה. היא מזכירה לנו כל הזמן את הבדלַת העירוֹם, שהוא הצורה, ההפשטה וכעֵין רישוּם שלנו, ממלֵאוּת הבָּשָֹר והדם.
היא, כמובן, שומרת כך גם על הזיכרון של "זכר ונקבה ברא אותם", די בפשטות, אבל זיכרון העירום כמו נוגהַּ בעדינות בתוכה.
ולעניין הטענה ההיא על העדפת צורת זכר על פני צורת נקבה בשֹפה, או על העדפתה של השפה את אחד המינים על פני האחר. כל-כך קשה לחשוב שהשֹפה מתעניינת בהעדפת מין אחד על פני האחר כשהיא מעוניינת כל-כך בהבעה התמידית של "זכר ונקבה ברא אותם" ושל "ויבן יהוה אלהים את הצלע....ויהיו שניהם ערומים...", וכשהיא מעוניינת כל-כך גם בהבעת יכולתם יוצאת הדופן להכיר את מהות ההפשטה ולקיים אותה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה