עוד על הדיוקנאות הרומאיים הריאליסטיים.
בהקדמה לספר Roman Portraits["דיוקנאות רומאיים" ] נכתב שבכל בית של בנֵי-המעמדות הגבוהים היה חדר מיוחד שבו נשמרו מסֵכוֹת-המוות היצוקות של בני המשפחה, ושפסלֵי- הדיוקנאות הרומאיים המוקדמים היו העתקים של מסכות השעווה היצוקות. וכן, נכתב שם שלמרות השינויים שחלו במשך ארבע-מאות שנים בסגנון הדיוקנאות, נשמרה בהם הנטייה הריאליסטית.
די בקלות אפשר לעבור מהדיוקנאות הרומאיים אל הדיוקנאות היצוקים של דוויין הנסון, כדי להבין עוד משהו מאי-ההתעייפות של האמנות הריאליסטית. הדיוקנאות הרומאיים, שצמחו ממסכות-המוות היצוקות, והדיוקנאות היצוקים של הנסון, מטלטלים שוב ושוב את תפישתנו אותם, וממשיכים לטרוד את מנוחתנו, מפני שהם נראים כנמצאים בין האמיתי למלָאכותי, בין מה שהוא קרוב כל-כך ומה שהוא זר מאד. הם יכולים להיראות כדומים באופן כמעט עילאי לאדם, אבל יכולים גם להיראות כצל המפחיד שלו. הדבר המלָאכותי, הדומה כל-כך לדבר חי, כמעט מחריד אותנו.
צץ במחשבתי פסל הגבס מהסיפור "הכושי המלָאכותי" של פלאנרי אוקונור, שלמראהו מר הֶד ונֶלסון נכדו "כמו הועמדו פנים אל פנים עם מסתורין גדולים, מצבה לניצחונו של אחר אשר קרב אותם בתבוסתם המשותפת" [תרגום לעברית של רנה ליטוין, הוצ' כתר]. אבל המחשבה שלי נמשכת עכשיו בעיקר אל רישום דיוקן המת של יוזף בויס, שבחלקו הריאליסטי הוא נראֶה שונֶה מרוב הרישומים של בויס. דווקא ברישום דמות המת פנה בויס באופן ברור אל אשליית תלת-הממד, כמעט כאילו רצה שהרישום ישמש כמסֵכַת-מוות. הוא, כנראה, רצה שהרישום הזה יַרְאֶה את כל האמיתוֹת והאשליות שמראות הדמויות המלָאכותיות.
פסל של דוויין הנסון.
מת. רישום של יוזף בויס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה