חֲזָרַת הציור הריאליסטי והתעייפוּת הסגנונות.
חזרַת הציור הריאליסטי לצד אִי-חזרַת הציור הפוביסטי, האימפרסיוניסטי, הקוביסטי, הסוריאליסטי, נראית כמובנת מאליה אולי דווקא מפני שהציור הריאליסטי אינו נראה כבעל סגנון קיצוני, ונדמה שהוא כמעט ברירת המחדל של הציור, הבחירה הראשונית, שתמיד אפשר לחזור אליה.
נדמה גם שהסגנונות הנראים כקיצוניים, הפוביסטי, האימפרסיוניסטי, הקוביסטי, הסוריאליסטי ואחרים, אינם מוצאים עוד סיבה לחזור ולטעון את טענותיהם, ובעצם נדמה שכל טענותיהם כבר נטענו.
האם טענותיו של הציור הריאליסטי נהיות רַבּות מטענותיהם, או בלתי-נגמרות, מפני שהוא טוען לְדמיון לַמציאות, לָעולם, שאין להם סוף, או מפני שהציור הריאליסטי מבקש ליצור את התמדת הדברים בתוך מה שנראֶה כהִתפתחות טבעית, הנמשכת תמיד, כמעט כמו הִתפתחות השמים הארץ והחיים. אולי ההתפתחות הזאת מאפשרת לו להמשיך להאמין ברצף קיומו שלו. וכן, אף על פי שהוא כמעט אינו מחפש רעיונות חדשים, הוא מתאמץ לשמור על הרגשת ה"עולם" כולו, שתספק לו את המרחקים הלא-נגמרים. בהם הוא באמת יכול להמשיך לצעוד אל תוך מה שתמיד יהיה גם לא-ידוע.
הוא איננו יכול כמובן לספק את התשוקה ואת הכמיהה הגדולות לרעיונות-העתיד, לְמה שיַרְאֶה את רטט הִשתנוּת העתיד, ואפילו את התעייפוּת הסגנונות, אבל הוא כמעט בטוח שהעתיד יזדקק גם לו.
ועוד על התעייפות הסגנונות הקיצוניים. היא איננה מעוררת צער, כי הסגנונות האלה, שאינם הבחירה הכמעט מובנת מאליה, זוכרים היטב את רטט-ההִשתנוּת וההִתחלפוּת, שבו גם הם יוחלפו באחרים, שיסעירו את העולם, ושבו, מה שהם הראו יוכל להמשיך ולתת את אותותיו.
צילומים מן הספר [ Roman Portraits [ London 1940
בצילום התחתון פסל דיוקן של ג'וליה דומנה. היא נולדה בסוריה בשנת 170, היתה אשתו של הקיסר ספטימוס סוורוס, למדה פילוסופיה ותמכה בפריחתה, והיתה מעורבת גם בענייני המדינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה