לא סיפור קצר.
אחרי-הצהריִם, בזמן שר. ואני דיברנו על כתיבת סיפורים קצרים, טילפנה שֹרה מהבנק בניו-יורק, ושאלה לשלומי. הודיתי לה ואמרתי, די בסדר. איך את מרגישה, היא שאלה עוד. לרגע חשבתי שאולי היא איזו קרובת משפחה שלנו, ושאלתי אם היא שֹרה מהבנק. היא אמרה שכן. אחר כך אמרתי שכדאי שתדבר עם ד. על ענייני החשבון בבנק. מה שלומו, היא שאלה. הוֹ, הוא ממש לידך עכשיו, בטוֹרוֹנטו, אמרתי.
היא אמרה שתטלפן אליו כשהוא יחזור, והבטחתי למסור לו את דרישת השלום שלה.
ר. ואני דיברנו על הדִמיון של כל זה לסיפור קצר, אף על פי שידענו שזה לא היה דומה מאד לסיפור קצר. זה רק היה דבר שהופיע בשעות אחרי-הצהריִם, במציאוּת שְעוֹת אחרי-הצהרים, כמו מקרים אחרים של השעות האלה, וקצת כמו שמופיעה פתאֹם איזו ציפור קטנה בגינה, או כמו שמופיע עיגול הירח הבהיר בשמיים חיוורים, ואנחנו לא חושבות שההופעות שלהם דומות לסיפור קצר. אנחנו לא רוצות לגרור את הסיפור הקצר אל כל מיני השוואות עם דברים שקרו לנו, אבל תיארנו לנו, כמובן, גם את האפשרות של סיפור קצר שבו דמות בשם שֹרה מטלפנת מהבנק בניו-יורק, ואומרת מה שלומֵך, ושכל מִלה נוספת שהיא תֹאמַר תִּבְנֶה או תחריב את הסיפור, ותבנה או תחריב גם אותה, ושכל זה באמת מובן מאליו, ושלא ייבָנה או ייחָרב שם דבר בגלל שיחת הטלפון הידידותית שלי עם שֹרה מהבנק בשעות אחרי-הצהרים. הבנייה והחורבן של הסיפור הקצר אפילו לא יגלו עניין במה שקרה אצלנו אחרי-הצהרים, ובציפור שהגיעה אל עץ הצימוקים היפני שליד המרפסת שלנו, ובחיוורון השמיים לקראת בוא הערב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה