ג'אספר ג'ונס. אלפבית אפור
טניסון
עכשיו, כשחזרתי לקרוא את הסיפור "האחיות" של ג'יימס ג'ויס, חשבתי שוב על המִלים של אלייזה, "ואז, אפשר לומר, נִכשלו חייו". האמירה הישירה כל-כך יוצרת רעיון מוצק מאד, התלוי באוויר העליון של היצירה כיישות כמעט נפרדת, חשבתי, וקצת כמו במשטח הקווים השחורים של "טניסון" של ג'אספר ג'ונס, מזעזע כל-כך הדבר הנאמר, אף על פי שבהיותו ברור ומובן לגמרי גם נדמה שהוא כמעט צפוי.
וכן, קצת כמו ב"טניסון", האמירה הישירה נראית כמסַכֶּמֶת באופן סופי דבר עיקרי, כשבאמת היא יוצרת את הרעידות הנמשכות בכל הסתעפויותיו.
ועוד דבר. נדמה שהסיפור "האחיות" איננו מאבד אף פעם מכוחו מפני שיש לו תודעה משלו, שהשפעתה על תודעוֹת הדמויוֹת שבו עצומה ודומָה להשפעתה של מוסריוּת מוחלטת, כך שתודעוֹת הדמויות, היכולות להיות גלויות, נִרמזות ואפילו מתכסות בעבים, יכולות גם ליצור מין אחידות דקה מאד. וגם בכך דומה קצת בעיני הסיפור הזה ל"טניסון".
מדוע נראֶה רישום "טניסון" של ג'אספר ג'ונס מסתורי מרישום אותיות האלפבית האפור שלו? האם רק בגלל המלה "טניסון" או גם מפני שהאמירה הישירה והכמעט מסכמת של "טניסון" מצליחה, כמו המלים "ואז ...נכשלו חייו", להתקיים בכוחות עצמה באוויר העליון המרוחק?
אבל רישום האלפבית האפור חיפש את התרחבות הקיום שלו בדרך אחרת. לצד הרצון שלו להיות גם הוא גוף מוצק, כמעט כמו "טניסון", הוא רצה גם את הריבוי, ואת זיכרונות העבר, שאליהם הוא פָּנה במה שדומה לאור וצל, מעין אשליית אור וצל כמעט קלאסיים. הרישום הכמעט בוטה של אותיות האלפבית, שהוא אמירת אמנות הפופ, צֵרף אל מעמקיו את הבעת הגעגועים, והוא מצליח להופיע שוב ושוב בתודעה כרישום קלאסי, אני חושבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה