דיברנו השבוע על הִתכתבויות ועל חברים לעט, והחלטנו שכדאי לחזור אל התכתבויות כאלה. כדאי לחזור אל עולם-היחסים המזוקקים האלה, החלטנו.
כל-כך הרבה הִתכתבויות ידועות הִכרנו, וחשבתי שוב על ההִתכתבות של הלן האנף עם פרנק מחנות הספרים בצ'רינג קרוס 84. היו בה אהבה וצער מן הסוג המעורר כיסופים גדולים כל-כך, חשבתי, סוג האהבה והצער הנִראים עצמם ככיסופים, שהמלים הכתובות מבטיחות אותם, ומבטיחות שלא ייפָגעו.
גם אחרי שפרנק מת, כשהלן האנף ביקשה במכתב אל חברה שנסעה ללונדון, שתנשק בשמה את חנות הספרים בצ'רינג קרוס, היא עדיין לא חצתה את הגבול שבין ההִתכתבות ובין הפגישה הממשית והפּריכה כל-כך. פרנק והחנות, שמעולם לא פגשה, יכלו בינתיים להישאר כפי שהיו במכתבים.
בטעות חשבתי פתאם שב"מקרֶה מצַער" של ג'ויס נכתב על הִתכתבות שהופסקה, כשבאמת נכתב שם על פגישות שהופסקו, ועל האסון שהופיע אחר-כך. מדוע הטעה אותי כל-כך הזיכרון שלי? אולי מפני שבשביל מר דאפי היו הפגישות האלה קצת כמו מה שמופיע בדִמיון. קצת כמו מה שהדמיון יכול לשמור עליו. אבל מר דאפי לא חצה ממש את הגבול מן הפגישות הממשיות אל הדמיון, והפגישות עם אמילי סיניקו, שהופסקו, לא הצליחו עוד להישאר בחלל העולם. והרי מר דאפי היה שונה כל-כך מהלן האנף, שיכלה להחזיק מעמד בעזרת הדמיון והמלים הנכתבות.
"את כותבת יפה ובלי שגיאות. אולי כשתהיי חיילת תקבלי אַתְּ אֶת המכתב שלי", כתב לי חייל שלא הִכרתי, החבר לעט של מכתב אחד שלי, כשהייתי בכיתה ב'. אֶת הכיסופים לחבר לעט, ואת הכיסופים שיכולות לעורר ההִתכתבויות עם אדם רחוק הִכרתי אז, כנראה בזכות המִלים של המכתב הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה