לוחות-הפְּעָלים כתמונות

לוחות-הפְּעָלים כתמונות [עוד על הספר "מערכת הפְּעָלִים" מאת אברהם בן יחיאל קליינמאן, הוצאת "תושיה", ווארשא, 1910 ]. 

בתחילת המבוא לספר כתב המחבר: "הנסיון הראה למדי כי ספרי לוחות-הפעלים נחוצים ומועילים למתחיל יותר הרבה מספרי דקדוק, יען אשר ספרי דקדוק יבארו משפטי המשקלים וסדרם על אדני ההגיון ויתאמצו לגלות תעלומות צורתם הפנימית, והמתחיל אשר לא קבל התפתחות הנאותה ללמוד ההגיון לא יוכל להבינם, ולהפך ספרי לוחות-הפעלים הכוללים את כל חוקי הדקדוק בתמונות פשוטות הם מובנים על נקלה למוח המתלמד."

אף על פי שלוחות-הפעלים, כתמונות, מראים לנו את תעלומות הצורות הפנימיות, תיאר המחבר את תמונות-הלוחות כפשוטות. הוא כנראה חשב על האופן שבו הן פורשׂות לנגד עינינו ממש את כל האפשרויות של הפְּעָלים שלנו. 

ואכן, התמונות היו בהירות כל-כך בעיניו, עד שלא ראה צורך לציין בראשי הלוחות את השורשים של הפעלים, וציין רק את שמות- הפֹּעַל.    

דיברנו היום קצת על "אמן הרעב" [2]

דיברנו היום קצת על "אמן הרעב", על "רעידת אדמה בצ'ילי", על "החוטם", על "תפוזים מסיציליה" ועל אחרים, שהגיעו אלינו בילדוּתנו כמתנות יום-הולדת, והיה נדמה לנו שהורֵינוּ ומכריהם, שנתנו לנו אותם, חשבו גם כמה קצר הזמן שיש לאדם לקרוא סִפרוּת, עד מותו.






                                         

                       

   
   

["מבחר הסִפור העולמי", הוצאת יוסף שרברק בע"מ תל-אביב, "מכל העולמות", הוצאת יוסף שרברק בע"מ תל-אביב, תשי"ב, ועוד].              

בשבועות האחרונים, כשראיתי את ספנסר טרייסי

בשבועות האחרונים, כשראיתי את ספנסר טרייסי ב"משפט הקופים" וב"בהלה בצוק השחור" [ Bad Day at Black Rock ], חשבתי שסרטים ישנים רבים נעשו יקרים ללבי כל-כך לא בגלל געגועים לעבר, אלא בגלל מה שרק הם מראים, ובכל זאת, הרגשתי שכבר איבדתי קצת את היכולת לדעת אם הסרטים האלה הם סרטים טובים, אולי בגלל הגעגועים.   

המשך הקריאה ביומן של קפטן קוק.

  המשך הקריאה ביומן של קפטן קוק.

ניו-זילנד, 1769.
"בזמן שחנינו כאן, הלכתי אל כמה מהגבעות כדי לראות את הארץ, אבל כאשר הגעתי אליהן ראיתי רק מעט, מפני שהמראה הופרע על- ידי גבעות גבוהות יותר. על הרכסים של הגבעות כמעט לא גדל דבר מלבד שרכים, אבל העמקים וצדיהן של גבעות רבות כוסו בעושר של יערות וירק, ובמטעים קטנים של הילידים...מצאנו ביערות עצים של מעל עשרים סוגים שונים. לקחתי אל הספינה דוגמאות של כל אחד מהם, מפני שהם כולם לא היו ידועים למישהו מאתנו. העץ שכרתנו בשביל האש היה משהו כמו מייפל, והניב גומי לבנבן. היה גם סוג אחר של צהוב עמוק, אשר תיארנו לנו כיכול להיות מועיל בצביעה..."
היום, כשתיאורי הילידים שביומן כבר נראים כמעט מוכרים מדי, נשמרת החיוניות של תיאורי הנוף והצמחים.   

עוד על ציור "האבל הראשון".

עוד על ציור "האבל הראשון".

William Bouguereau , שצִייר את האֵבֶל של אדם וחוה על הֶבֶל בדמות הפייטה, כנראה העדיף את הפירוש הכמעט מיתי של הריגת הבל, אבל באופן מסוים גם פנה אל האפשרויות של המדרש, כשערבב את מות הֶבֶל ומות יֵשו, ואת הזמנים, וכשהציג את חוה כמתאבלת בחיקו של אדם. 

בכל אופן, קשה כל-כך לחשוב על הציור הזה כעל מדרש לכתוּב ב"בראשית", מפני שנדמה שאינו מכיר את רוב דרכֵי-המדרש, ובוודאי לא את דרך האירוניה.   

יעקב שולח את בנו, יוסף,

יעקב שולח את בנו, יוסף, לבקש את אֶחָיו בשכם. Eustache Le Sueur

"...וישׂנאו אותו, ולא יכלו דַּבְּרוֹ לשלום". בראשית, ל"ז, ד'. 

אף על פי שנדמה שהרגשות של אחֵי- יוסף הם בעלי חשיבות גדולה מאד, הרי כמו בציור הזה, שבו שליחת יוסף לשכם נראית כנפרֶשֶׂת אל מעבֶר רגע התרחשותה, כמעט כאילו היתה צַו עליון, כמעט מתבטלת חשיבותם של הרגשות האלו אל מול מה שאינו שייך לרגש, אלא להיותם של יוסף ואֶחיו חלק מן התולָדות שבספר "בראשית", ולדרכים שבהן יוכלו ללכת בתוך התולָדות.    

אתמול ריכלנו קצת על הציור של מונק,

                                     
אתמול ריכלנו קצת על הציור של מונק, שנמכר ב-119.9 מליון דולר, ועל האדם שקנה אותו, שכנראה אין לו שום מחשבות שליליות על הציור הזה, אבל נזכרנו בתערוכת הדפסים של מונק, שראינו לפני זמן רב מאד בגלריה הלאומית בוושינגטון, ושהשפיעה עלינו אז כל-כך, ואף על פי שכבר לא ריכלנו, הרשינו לשיחה שלנו להתדרדר אל מה שרק לכאורה היה קשור בהדפסים: לכך שראינו אותם באחד מימי השבת של שנת ה-200 להכרזת העצמאות של ארצות-הברית, שבהם הוצבו בשדרת-המוזיאונים דוכנים של תכשיטים, של אריגה על נולים ביתיים ושל מלאכות-יד אחרות, ורק האריגה כה משכה את ליבותינו, כאילו היתה דבר שהתגעגענו אליו כל ימינו.       

מבוטל

מבוטל

הגן המדומה של מתכנן הגנים.

הגן המדומה של מתכנן הגנים.
אחרי המסע, בגן שלו, כשהתבונן בוורדים הפורחים, היה נדמה לו שאוויר הגן הוא כאוויר הגן הפורח שראה בהודו, ושהרגע עצמו דומה לרגע שבו שוחח שם עם האשה ההודית, וכששתל מיני עשב בקצהו המרוחק של הגן דימה את קצה הגן למורדות נרחבים, המובילים אל מה שמעבר לגן, וליד חלקת האיריסים, שאבנים בודדות הונחו בשוליה, הרגיש לרגע את יופיו של גן בקיוטו. בגן המדומה נהייתה החזרה שלו הביתה כה מענגת.   

תוך כדי התבוננות בציור "האבל הראשון"...

למעלה: "פייטה" של מיכלאנג'לו.
למטה: "האבל הראשון" של  william Bouguereau

תוך כדי התבוננות בציור "האבל הראשון" [או: "אדם וחוה מתאבלים על מות הבל"] של  william Bouguereau , שהוא מעֵין בן דמות של ה"פייטה", חשבתי בעיקר על קין, הרוצח, שהוא בעצם כה קרוב אל אלוהים, ושהוא האדם המציג לפנינו לראשונה את ממשוּת המוות. נדמה שגם הצגת מעשה ההרג עצמו נהייית הכרחית בתוך ספר "בראשית", מפני שרק בו גורם האדם, ולא אלוהים, למותו שלו. רק בו מוצגת ההכרה של האדם במותו. 
אדם וחוה שבציור "האבל הראשון" נהיים כה שונים מן האם ב"פייטה", המתאבלת על מות ישו, מפני שאינם מתאבלים כמוה בגלל מוות הנהיֶה כמעט נשגב, אלא בגלל מוות שיצטרכו להכיר כְּרגיל.

הִשתמרוּת הדמיוֹן שלי על "סוּפַת-שַלֶּכֶת" של גבריאל גרסיה מרקס [2]

הִשתמרוּת הדמיוֹן שלי על "סוּפַת-שַלֶּכֶת" של גבריאל גרסיה מרקס [2] 

ברושֶם הראשון מ"סוּפַת שַלֶּכֶת", לפני זמן רב כל כך, היו הפליאה מיופיָה של היצירה הזאת וההרגשה שישנה בה השפעה מסוימת של הכתיבה של פוקנֶר, אבל, בעצם, היה זה רק דמיון על השפעַת הכתיבה של פוקנר בה, והרי לא ידעתי אם מרקס הכיר את יצירותיו של פוקנר.

ובכל זאת, נשתמר אצלי לגמרי הדמיוֹן ההוא כשקראתי שוב את הספר הזה אחרי שנים. 

עכשיו בדקתי את שנת היציאה לאור של הספר, כאילו חיפשתי מין הצדקה לרושם הנעים כל כך של הימצאותו המסוימת של פוקנר בו. 

[גבריאל גרסיה מרקס, סופת-שלכת, 1955. החל להיכתב ב1947.
ויליאם פוקנר, בשוכבי גוועַת, 1930.]  

["...כשיראו את אבי עובר, כשיראו אותי עוברת עם הילד אחרי ארגז מתים שבתוכו הולך ומרקיב האיש היחיד אותו השתוקקה העיירה לראות בכך...". סופת שלכת, גבריאל מרסיה מרקס, מספרדית ישעיהו אוסטרידן, זמורה ביתן, עמ' 13] 

חשבתי לרגע שגם ב"בשוכבי גוועַת" נמצא זיכרון איסוּר הקבורה שב"אנטיגונה". רק לרגע. 

     

מסע מתכנן הגַנים.

מסע מתכנן הגַנים.
בדרכו הביתה, אחרי שראה גני-עשב רחבי-ידיים, גני-מורָדות הנמשכים אל הים, גני-קָיִץ של הצפון הרחוק ועוד גנים נפלאים, הוא חוזר וחושב על הגן שלו בבית, ועל גנים אחרים שתכנן, ומתרַגל אליהם שוב, במחשבתו, כדי למנוע מעצמו את האכזבה.  

באמצע העלילה.

באמצע העלילה.

זהב לבן רואָה זהב עָמֹק, זנב-סוס עָמֹק באור- צהרים, צעיר כל-כך, ורק לתאר אותם ביחד, כמו אב ובִתו, אולי בכל זאת יתברר כאיזה שִגיון חולף שלו, עִרפול המחשבות של אומללוּת ההתבגרות, ועל מעבַר המדרכה ליד שולחנות בית-הקפה ילדת-זהב עמוק כבר לידה ממש, רק בשביל להסביר לה את מצב העניינים, שבוודאי לא הוסבר לה, הוא רצה רק עוד קצת את האשלייה המתוקה, בלי אשה ובלי ילדים, ובטח גם בלי ההורים שלה, לא רצה לזעזע אותם, רצית לפגוש אותי זהב עָמֹק שואלת, בזמן שאמא שלה כבר מחכה בחנות הבגדים "קסטרו", ושמלות-קיץ נחמדות מחכות גם הן,   

עלילה.

עלילה.
כמה מובן הרצון בעלילה עם התחלה וסוף, עם ההרגשה שההתחלה והסוף מוצקים ואמיתיים כל-כך, עם ההרגשה ששום דבר חשוב לא קרה לפני העלילה, ולא יקרה אחריה, ובעיקר, בלי החשש הכמעט מובן מאליו שדווקא אחריה עוד יקרה משהו.
למשל, כאשר בסופו של סרט, שבו מתוארים ניסיונות ההישרדות הממושכים מאד של ניצולים מתאונת מטוס מעל אזור הקוטב, מגיע מטוס חדש ורענן ומחלץ את הניצולים, אנו יכולים להיות בטוחים ממש שהסוף אמיתי. אילו היה המטוס החדש מגיע מוקדם יותר, היינו עלולים לחשוב שגם הוא ייקלע לתאונה.   

קריאה ביומן של קפטן קוק.

קריאה ביומן של קפטן קוק.ספטמבר 1768 . פלימות למדירה.
דיווחים יומיים על מזג-האוויר, על מצב הים, על ניווט הספינה, על עגינה, על אספקת המזון, על תקלות מסוימות. כמעט ללא תיאור אירועים שאירעו למי שנמצאו על הספינה [רב-החובל עצמו, קצינים, מלחים, עובדי מטבח, חוקרי-טבע וציירים,  ועוד], עד שנדמה שדבר כמעט לא השתנה במשך הימים, ובכל זאת, באופן ברור, היתה שם התנועה של הספינה.   

דיברנו גם על עץ השזיף שחלה..

דיברנו גם על עץ השזיף שחלה ומת בגינה, ובטעות השווינו את זה לדברים אחרים שהכרנו, כגון, היחלשותן של אידיאולוגיות, שקיעתם של רעיונות ושל זרמים באמנות, ושל ציירים ומשוררים שהכרנו, כאילו חשבנו בעיקר על הטבע המחזורי של הדברים, בזמן שרק כלפי עץ השזיף לא היתה לנו שום תלונה.  

מתכנן הגנים בדרום-אמריקה,

מתכנן הגנים בדרום-אמריקה, בביקורו אצל הגנים הצפים על הנהר.
האשה מראה לו את הגן הצף הקטן שלה, ואומרת שלעולם לא תוכל לעזוב את הוורד ששתלה בו. בגן הכמעט דל הזה הוא מכיר ביופיו המיוחד של הוורד, כאילו הוא עכשיו הנסיך הקטן במסעותיו בין הכוכבים.   

דיברנו לפני כמה ימים על יוזף בויס

[מן האוסף של צ'ארלס דרווין ]

דיברנו לפני כמה ימים על יוזף בויס ועל האמנות שלו, ועל איך הוא כמעט נהיה אלוהים פה, ועל איך הוא דיבר על תהליך מדעי באמנות, ועל כך שג'ויס שינה את האטמוספירה מעל אירלנד, עם ההילה של "יוליסס" מעל אירלנד, ועל כך שהרישומים שלו מייצגים מצב של שינוי צורה, עם הגירוי שיש בהם לשינוי צורה של מושגים, ושל אירועים ממשיים, ואחר-כך דיברנו על איך לא דיברנו עליו מזמן, ודיברנו רק שתינו, אבל היתה לנו הרגשה שבאופן נרחב יותר, בארץ כולה, כבר אי-אפשר לחזור ולדבר עליו כמו פעם, אף על פי שעדיין אפשר לראות אותו בשכבת-ההילה שמעלינו.   

עוד על עירוב קווי-הציפורן..

עוד על עירוב קווי-הציפורן וכִתמי-המכחול ברישום-הדְיוֹ.
אכן, בעירובם הם נעשים קלילים יותר. אף אחד מהם אינו צריך עוד לשאת לבדו את נֵטֶל הרישום.
מתי יאמרו עליהם שהם זולים? אולי כשלא יכירו עוד את אופיו של נטל הרישום.
הם נקשרים במחשבתי אל האיסורים של עירוב צמר ופשתים, של עירוב זרעים ושל אכילת בשר בחלב.
נדמה שבתוך האיסורים האלה רק מה שעומד לבדו, כחומר אציל, יכול להיות בעל תכונות מובהקות.  

ג'ים דיין [ Jim Dine ], ציורי פרחים

ג'ים דיין [ Jim Dine ], ציורי פרחים.

נזכרתי היום בדבר שאמר המורה שלי על רישום-דְיוֹ בציפורן ובמכחול, שרשם  אחד התלמידים. הוא אמר שעירוב קַווי-הציפורן וכִתמי- המכחול עלול להיות זול. 

כמה מציורי הפרחים של ג'ים דיין היו עלולים להגיע אל קלות של יופי זול, אילולא עצרה בעדם ההקפדה על מה שנראֶה כעובדות הבוטַניות של הפרחים.