שאלה על הרע [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

שאלה על הרע [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

על ״כִּ֤י׀ לֹ֤א אֵֽל־חָפֵ֮ץ רֶ֥שַׁע׀ אָ֑תָּה לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע״ אמר ישראל יש כאן שאלה על הרע. ודיברנו על הרע שהוא העולם שנברא לא שלם, וישראל אמר הרֶשַע הוא בְּמעשה, והוא בחירה, וכאן אלֹהים לא בוחר ברֶשַע, לא חפץ בו. ומאיפה הרֶשַע? 

ומשה אמר לאלֹהים לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, והוא דיבר פנים אל פנים עם אלֹהים, הוא הכיר את מעשה הרשעוּת של אלֹהים. וכאן, דוד אולי מתכוון רק אל עצמו. 

ושאלנו מהו לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע. ויש רע, לא תלוי בך, אף על פי שיצרתָּ אותו. 

ויש פה הסתכלוּת רִגשית של דוד על אלֹהים, אמר ישראל, זה לב הספר הזה. 

ואחרי כן הוּבַלְנוּ אל אִישׁ־דָּמִ֥ים. 

 

ה) כִּ֤י׀ לֹ֤א אֵֽל־חָפֵ֮ץ רֶ֥שַׁע׀ אָ֑תָּה לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע:ו) לֹֽא־יִתְיַצְּב֣וּ הֽ֭וֹלְלִים לְנֶ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ שָׂ֝נֵ֗אתָ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן: (ז) תְּאַבֵּד֘ דֹּבְרֵ֪י כָ֫זָ֥ב אִישׁ־דָּמִ֥ים וּמִרְמָ֗ה יְתָ֮עֵ֥ב׀ יְקֹוָֽק

 

]רש״י "לא יגורך רע" - לא יגור אצלך

אבן עזרא לא יגורך רע - יגור עמך כמו ישכבנה, ו

 מלבי״ם אתה "הרע לא יגורך" ויפחידך]

 

יוֹמנסִפְרוּת 50 ״אֵימה בהר״

 

 

קראתי אותו בזמן הִזדקקוּת לו, בזמן כאבים חזקים, כאילו מין זיוּף של הצורך לקרוא סִפְרוּת, אבל גם הִכרתי את יכולתו לרְחֹק מכל זיוף. עכשיו אני משווה קצת את יושרו לדְמוּת ההר שלו. אבל המחשבה על יושרו מיותרת. הרי הוא סִפְרוּת מצוינת. אבל מפני שאני נזקקת לו אני שמחה על אי-ההִזדקקוּת שלו לי, על אי-ההִזדקקות שלו לרִגשותַי, להִזדהוּתי. על אֵין-מחשבותיו עלַי. על היותו כמו ההר שלו, עם רצונות משלו. 

ויופיוֹ, ושְֹפָתוֹ, נדמה לי שאני מכירה דומֶה לו עם שְֹפַת עֻבְדּוֹת דומה לשפתו, אבל כאן השֹפה גם נמשכת אל הנִשְֹגָּב, דרך מה שנִסתר ומה שנראֶה כנִגְלֶה ולא-נִגְלֶה וכמפליא וכרֵאשית העולם. קיומה של שֹפתו תלוי גם בהימשכות אל הנשגב. 

כשאחזור אליו כבר אכיר את הכרח העובדות והנִשגב ואת הכרח ההר והאסונות. אהובה עלַי החזרה אל הכרח הסִפְרוּת.   

 

״למעלה עדיין חגו כמה עורבים כנגד דופנות ההר...ולכן לא נותר אלא שאון המים, שאינו נחשב, לא נותרו אלא הדממה הגדולה והריק הגדול, ובתוכם ז׳וזף קם כי היה לו קר״ [עמ׳ 34] 

 ״...זה היה כמו בראשית העולם, לפני שהיו בני אדם, או כמו בסוף העולם...אין עוד נפש חיה, רק אוויר, אבן ומים, דברים שאינם מריחים, דברים שאינם חושבים, דברים שאינם מדברים״ [עמ׳ 40] 

״זה משום שההר הראה לנו עכשיו למה הוא מסוגל. ההר התעטף שוב באור גדול עם אוויר זך בתכלית, ואז אמר...הוא הראה לנו את כל פסגתו, ואמר ״בואו לראות...״ [עמ׳ 99]

[אֵימה בהר, שארל-פרדינן ראמי, ספריית רות, תרגמה מצרפתית רמה איילון]

 

 

                                                         

 

 

לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

עוד מין ציווּי לאלֹהים ב״הַקְשִׁ֤יבָה לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָי״, ציווּי-בקשה לאיזו הבנת המבקש-המצַוֶּה, להקשיב לקול שַוְעוֹ. והוא מגדיר את אלֹהים כמלכּוֹ, הוא קובע הגבולות למלך ולאלֹהים. ושניהם שלו. 

ועל כִּֽי־אֵ֝לֶ֗יךָ אֶתְפַּלָּֽל ועל עניין התפילה אמר ישראל בשיחה שלנו אלֹהים ביקש שאברהם יתפלל בעד אלימלך ולמה אלֹהים ביקש שאברהם יתפלל, והרי תפילה היא הפללה אבל היא גם יוצרת בהירוּת בין האדם לאלֹהים. וגם בהירות בהתבוננות שלו על העולם, כי לא ברור מי זקוק לתפילה. ובסיפור על אבימלך אלֹהים זקוק לתפילה, לבהירוּת, ליצירת מערכת מתוקנת. וכאן התפילה לגמרי של דוד. הוא אומר אלהָי.

ועל אומרוֹ ״יְֽקֹוָ֗ק בֹּ֖קֶר תִּשְׁמַ֣ע קוֹלִ֑י בֹּ֥קֶר אֶֽעֱרָךְ־לְ֝ךָ֗ וַאֲצַפֶּֽה״ אמר ישראל חז״ל אמרו ששחרית מקבילה לדמותו של אברהם, והם למדו על תפילת שחרית בבוקר מ״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״ כבר בהסתכלוּת שלו על סדום ועמורה, הרבה לפני העקדה, ואברהם כאילו הסתכל כך על מותו של לוט. וזה מבהיר למה תפילת שחרית חשובה כל כך [וגם ב״ויַשְכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר״ לקראת העקדה הוא הסתכל על מוות]. 

והבֹּקֶר לא מובן מאליו, לפנָיו שַחַר, המְשַחֵר אל משהו. אל הבֹּקֶר?

 

 

תהִלים: הַקְשִׁ֤יבָה לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָ֑י כִּֽי־אֵ֝לֶ֗יךָ אֶתְפַּלָּֽל:(ד) יְֽקֹוָ֗ק בֹּ֖קֶר תִּשְׁמַ֣ע קוֹלִ֑י בֹּ֥קֶר אֶֽעֱרָךְ־לְ֝ךָ֗ וַאֲצַפֶּֽה.

 

בראשית יט: כז וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל-הַמָּקוֹם--אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם, אֶת-פְּנֵי יְהוָה.  כח וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן.

 

ויַשְכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.

 

בראשית כ: ... כִּי-נָבִיא הוּא, וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ, וֶחְיֵה; 

 

 

 

 

יום רביעי. בחזרה.

 

 

יום רביעי. בחזרה. 

בבָרְחִי לירוּשָלַיִם קראתי בספר הילדים והנוער ״אברהם העִברי״ שכתב סבא שלי וחשבתי להאָחֵז קצת בסבא שלי ובספר הזה שתחילתו ב״השוֹאָה התרחשה כאשר היה אברם בן שנה...״ והמשכוֹ בדרכֵי מחשבות הספר ובדרכֵי רצונותיו לדעת את הכתוב בספר ״בראשית״ ובמדרשים, וכשאַבְרָם שלו הולך בנעורָיו עד כנען, לפני ״לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ״, יודע הספר על הליכתו של תרח עם אברם ועם לוט ועם שרַי ארצָה כנען לפני ״לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ״, וכשהנשים בדרך קוראות לו ״אברם העִברי״ הוא מבְּנֵי עֵבֶר ההולך אל הארץ שהיא גם ארצוֹ של עֵבֶר, וכשהוא פוגש בכנען בהליכתו את מלכיצדק ומִתְיַדֵּד עִמו וכשהספר אומר ״בעוד עשרות שנים עתידים הם להִפָּגֵש שוב״ נדמה שהספר מסביר מעט את חֶסֶד אברם למלך סדום ב״אִם-מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ-נַעַל וְאִם-אֶקַּח מִכָּל-אֲשֶׁר-לָךְ״, וכשהמשכתי וקראתי בו, בבָרְחִי לירושלים, היה נדמה לי שסבא שלי נהיה למִקלט בשבילי.  

 

 

[בראשית יא: לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם] 

 

                                                          

 

לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כשאנחנו קוראים את ״לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד״, וכשאנחנו לא יודעים מהן הַנְּחִילוֹת, בכל זאת אנחנו חושבים על מהוּת הכותרת הזאת ונדמה לנו שיש פה הִסתכלוּת מלמעלה על השירה קצת כמו של המקהלה היוונית, אבל הרי המקהלה מלַווה את הגיבור ויודעת עליו וכאן לא כך. וכן, אין כאן תפקיד ההִסתכלוּת היודעת את הסוף. ולא ברור מהי כאן. והיא לא פונה אל אלֹהים, כאילו היא לא חלק מהפנִיוֹת אחר כך לאלֹהים. והמִלה מִזמור טבועה כל כך במחשבותינו. 

ואחרי כן, ב״אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהֹוָה בִּינָה הֲגִיגִי״ הוא כמעט מצַוֶּה האזינה יהוה, כאילו מתאֵר מרחב של דיבור שלו, שלא נגמר, וכך גם בינה הגיגי, יש לו מרחב של מחשבה, והוא אומר לאלֹהים אני קובע את המרחב, אמר ישראל בשיחה שלנו, מין דרישה לאורֶך רוח של אלֹהים.

 

אחרי כן עוד מין ציווי לאלֹהים, ציווי-בקשה, ב״הַקְשִׁ֤יבָה לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָ֑י״.

 

בְּשָלוֹם ולְבָדָד, ועוד על ״בְּקָרְאִי עֲנֵנִי״ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

בְּשָלוֹם ולְבָדָד שבפסוק ״בְּשָׁל֣וֹם יַחְדָּו֘ אֶשְׁכְּבָ֪ה וְאִ֫ישָׁ֥ן כִּֽי־אַתָּ֣ה יְקֹוָ֣ק לְבָדָ֑ד לָ֝בֶ֗טַח תּוֹשִׁיבֵֽנִי״ הִצטרפוּ בדעתנוּוראינו בשלום את משמעות שלֵמוּת, יותר כמו מוות, בגלל ״לבדד״, אבל גם ראינו את ״לבדד״ כהצטמצמוּת אל עצמו, אל כוחו שלו, אחרי הדיבור על הצָרים עליו, וכוחו גדול דיו והרי הוא חסיד לבדו ליהוָה, אמר ישראל.

שירַת אדם אחד, והפסוק יותר מסתורי מאשר ברור, כמו פסוקים רבים בתהִלים. 

 

ואחרי כן במדרש על ״בְּקָרְאִי עֲנֵנִי״ אולי בהירוּת ואשליית בהירוּת, כי המדרש האומר ״שלשה דברים היה דוד מצטער עליהם, והרחיב הקדוש ברוך הוא דעתו בהן בית-המקדש, ומעשה בת שבע, ועסק מלכות שלמה״, בעצם אומר לא הרחיב, לא גילה לו, כי לא נתן לו לבנות את בית המקדש, ובספר מלכים כתוב ששלמה נבחר והמדרש אומר צריך להבין את זה, המדרש אומר שאלֹהים לא רצה להגיד מה יקרה במלכות שלמה, שאחריה תהיה התפצלות ולא יהיו יותר כל בני ישראל, והמדרש אומר ״מעשה בת שבע לפי שישראל היו מליזין עליו, ואמרו אי אפשר ששבה את הכבשה, והרג את הרועה״, המדרש יודע שהוא שבה את הכבשה ולא הרג אותה [במשל של נתן הנביא הוא הרג את הכבשה], וכמובן המשל לא יפה לנִמשל [כי הכבשה במשל היא בת שבע בנמשל, ובת שבע היא לא ההרוגה], והמדרש רואה שהמשל לא יפה לנמשל ומתקן את הסיפור של נתן הנביא. וכך, המדרש אומר על ״בקראי ענני״ כאילו לא ענה לו. 

ועוד, המדרש יודע שהחטא הוא בעניין בת שבע [ושאוריה נהרג לא כפי שהורה דוד], וה' העביר חטאתך לא מבטל את החטא. 

 

[שמואל ב יא:  כג וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ, אֶל-דָּוִד, כִּי-גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים, וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה; וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם, עַד-פֶּתַח הַשָּׁעַר. כד וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל-עֲבָדֶיךָ מֵעַל הַחוֹמָה, וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ; וְגַם, עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת]

 

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ד

[ב] דבר אחר [ד, ב] בקראי ענני. אמר ר' יוחנן שלשה דברים היה דוד מצטער עליהם, והרחיב הקדוש ברוך הוא דעתו בהן, ואלו הן, בית המקדש, ומעשה בת שבע, ועסק מלכות שלמה. בית המקדש מנין, שכן כתיב זכור ה' לדוד את כל ענותו, אם אתן שנת לעיני וגו' עד אמצא מקום (תהלים קלב א - ה), והרחיב לו הקדוש ברוך הוא ומצא, שנאמר ויאמר דוד זה [הוא] בית [ה'] האלהים (דה"א =דברי הימים א'= כב א), ואחת מעשה בת שבע, לפי שישראל היו מליזין עליו, ואמרו אי אפשר ששבה את הכבשה, והרג את הרועה, והפיל ישראל בחרב, יש לו תשועה עולמית, והרחיב לו הקדוש ברוך הוא, ואמר לו גם ה' העביר חטאתך (ולא) [לא] תמות (ש"ב =שמואל ב'= יב יג). שלישית ישראל אמרו מה דוד סבר]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 49 ״...אהבָתי לא נכנס אל המים,

 

  

יוֹמנסִפְרוּת 49 ״...אהבתי לא נכנס אל המים, אלא ישב באזור המוצל״, ״אהבתי היה משוטט לבדו במכונית...״, ״וחיוכו של אהבתי אך התרחב...״ [״האחוּ החריש את אוזניי״]

לא לשווא מושכת אותי אליהָ המִלה ״אהבָתי״ בתוך הסִפרוּת הזאת, כי המִלה ״אהבָתי״ כאן היא כמין השראַת שָֹפָה ומרחקֵי-סִפרוּת על הסִפרוּת הזאת, וכאילו היא מְקוֹר מינֵי הַבָּעָה ביצירה, והיא כמעט שורָה על כולה, היא שוֹרָה על דמות פסל אלביס בבריכה במלון באילת, והיא שוֹרָה על דמוּת הזיכרונות שהם הקיימים-הכמעט-מבטלים-את קיוּמם, ועל רִגְעֵי איזו אשליית סיפוּר מסִפרויוֹת אחרות בתוך העִבְרִיּוּת הברורה, והיא כמעט כתיאוּר עֶלְיוֹן של דְּמוּת, וגם כתיאוּר מְחַיֵּך מגובהוֹ, מגובַהּ המִלה. והיא כחרוז חוֹרֵז בסיפור עלילַת הדברים ובסיפור התודעה. 

ואולי רק דימיתי לי את גודֶל מעשיהָ. אבל נשאר אצלי רושֶם הדִמיוֹן, כאילו בהירים מחשבותַי ודִמיוֹנוֹתַי על ״האחוּ החריש את אוזניי״.

ומִלים מעציבות אותי לקראת סוף הספר יותר מאחרות, אף על פי שהן יכולות גם לשמח אותי. ״ציוּר הוא הוכחה למשהו, ציוּר הוא ראיה חותכת...״, ו״...אלא תילכֵד לצמיתות בלפיתתו ההרסנית של הדיוק״. 

 

[הציטוטים מ״האחוּ החריש את אוזניי״. ענת עינהר. הוצאת אפרסמון]