יום שלישי, 11 בפברואר 2025

[כשדיברנו היום על החטופים



[כשדיברנו היום על החטופים בעזה דיברנו גם על וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיִּרְדֹּף, עַד-דָּן, ידיעה ישָנָה שוכנת במחשבותינו.]

 

מתוך רשימות קצרות על תְּשוּבַת דברים ועל קִשְרֵי דברים 

 

כדרך תשוּבַת דברים ידועה התפשטה תשוּבַת ״אִמְרִי-נָא אֲחֹתִי אָתְּ״ ממצרַיִם אל גְּרָר והתפשטה אחרי כן עוד בגרר ב״אֲחֹתִי הִוא״, כתשובת העבר ביצחק, כהכרחיוּת תשובה, והיא גם ב״מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ״ שאמר אבימלך ליצחק, תשובת ״מָה רָאִיתָ כִּי עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה״, כי גם אבימלך ״נועד״ להכרחיוּת הזאת, 

והיא בקניית השדה בשכם כתשובת קניית השדה מעפרון, ו״מחמת תשובת האירועים על ידי העבר שהפך להווה, הוא הוא אברהם שבא ממזרח וקנה את השדה מאת עפרון...אשר היה הוא שחזר והיה...״, כתב עליה תומס מאן, והיא גם בחזרַת האחים אל אביהם בלי בנימין כחזרתם אליו בלי יוסף, וכבר ידע זאת יוסף כשאמר שיחזרו אל אביהם בלי בנימין, כידיעת תשובת האירועים. 

והיא אצל הסִפרוּת של תומס מאן ובסִפרוּת רבה גדולה.  

 

 

עמוקה תְּשוּבַת רוחות הסִפרוּת, תמוּנוֹת שָבוֹת בה, תמונות של תמונות נִהיוֹת בה, לא תשובת דברים שבחיינו אלא תשובת הדברים הלא-חיים, הדמויות הלא-חיות, הדימויים הלא-חיים, והם ותשובתם בנִשמת הסִפרוּת. 

תשובות דברים רבות בסִפרוּת, דמות הילד ב״דיוקן האמן כאיש צעיר״ כמעט כתשובת דמות הילד בסיפור ״האחיות״, כאילו צער קדום שב וממלא את הסִפרוּת הזאת, ומין תשובת דמותה של אפי בריסט בדמותה של טוני בודנברוק, ותשובת מיכאל קולהאס בקולהאוז ב״רגטיים״ ובזושא שהיה קונה סוסים בשביל שרי האומות ב״בלבב ימים״, ותשובת השם קוונטין בשמה של בִּתהּ של קאדי ב״הקול והזעם״, ועוד תשובות דברים, וכך הסִפרוּת שמטִבעה היא תמונות, היא גם תמונות של תמונות, כמין הווייה גדולה שלה. 

 

  

יום שני, 10 בפברואר 2025

על מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]




על מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]   

 

בתחילה רק על זה, על מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בְּ֝בָרְח֗וֹ מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ [ומזמור מזכיר לנו קצת את הפניה אל המקהלה היוונית, שתשיר], מזמור של דוד בבָרְחוֹ מפני אבשלום בנו, וישראל אמר הפסוק בתהִלים שומר את הקשר אל התיאור בספר שמואל, וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל-עֲבָדָיו אֲשֶׁר-אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם, קוּמוּ וְנִבְרָחָה--כִּי לֹא-תִהְיֶה-לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלֹם, וכך גם יְ֭קֹוָק מָֽה־רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי שומר את הקשר הזה, כך הרַבִּים הצרים הקמים הם העם, כי הָיָה לֶב-אִישׁ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם. והוא לא אומר העם אלא אומר רַבִּים, ונדמה לנו שמִלה זאת משרתת טוב יותר את השירה. ויש כאן רְאִיָּה של מלך שנלחם על מלכותו, ולא הסתכלוּת על בן, אמר ישראל. ואחרי כן עוד נצטרך לחשוב על מלך הצריך לראות את מלכותו, והצריך לראות רחוק יותר ממה שרואה העם. להיות רואֶה מעל העם. 

[ועוד מחשבות על מִזְמוֹר ועל השירוֹת הגדולות. כי גם רחוק ספר תהִלים מספר שמואל בהיותו שירה]. 

 

(א) מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בְּ֝בָרְח֗וֹ מִפְּנֵ֤י׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ:(ב) יְ֭קֹוָק מָֽה־רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי:

יום ראשון, 2 בפברואר 2025

אלהֵי מי נקרא [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]


מיד אנחנו רואים את עיקר המדרש, כאילו הוא חשוף כל כך, ״כל זמן שישראל קיימין הוא נקרא אלֹהֵי ישראל, נעקר ישראל אלֹהֵי מי נקרא״, מיד הוא מראה לנו כי אלֹהֵי ישראל הוא שם משמות אלֹהים, ואלֹהים נקרא על שם ישראל, רק כל זמן שישראל קיימים. ואיך נעקר ישראל כשהוא בעצם חלק משם אלהים, איך אפשר שייעקר, וזה פגם באלֹהים, ואנחנו מדברים על היוֹת השם הזה רק אחרי תחילת קיוּם ישראל, ולמה אלהים צריך את ישראל בשם שלו, ועל הופעת השם ישראל בראשונה אצל יעקב, ״כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל״, ושָם איש נאבק בו, וישראל אומר מאבק בין בני אדם הוא גם מאבק באלֹהים, ובמדרש, הוא אומר עוד, על ידי השם ״אלֹהֵי ישראל״ מודה אלֹהים במה שהשטן רמז לו ב״איוב״. כי השטן התהלך בארץ וראה את הארץ ואלהים אמר לו מה לעשות לאיוב, וכאן, ב״אלֹהֵי ישראל״, הוא אומר אני מסתכל על העולם מהמבט של האדם שנברא ונמצא בכל סיטואציה שבעולם ורואה את העולם ואת אלֹהים. 

וכשהמדרש אומר ״נעקר ישראל אלהי מי נקרא״, הוא אומר אלֹהים צריך להיקרא אלֹהֵי מישהו. והעמים האחרים כנראה לא רוצים להיות בשם של אלֹהים ובסכנת היעקרוּת. ולמה הם רוצים להכחיד דווקא את ישראל, למה אכפת להם שישראל לא מקיימים את התורה. וישראל אומר הם עצמם שליחי אלֹהים. יכחידו את ישראל בשליחות אלֹהים. אף על פי שלא אכפת להם. או, הם באמת רואים את ישראל כנציגי האל, שחובה עליהם לעשות את דבר האל. וכך הנצרות אומרת, ישראל לא מקיימים את תפקידם בעולם. 

 

[מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור פג ד"ה [ב] [פג, ג

[ב] [פג, ג] כי הנה אויביך יהמיון. וכן הוא אומר הוי המון עמים רבים (כהמון ים יהמו) [כהמות ימים יהמיון] (ישעיה יז יב). על עמך יערימו סוד. באין על עמך בשביל שאינן מקיימים את התורה, שנאמר סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם (תהלים כה יד). ויתיעצו על צפוניך. נטלו עצה על מזבח שלך לעקרו, הדא הוא דכתיב על ירך המזבח צפונה (ויקרא א יא), שלא נקריב לך קרבנות. אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. כל זמן שישראל קיימין הוא נקרא אלהי ישראל, נעקר ישראל אלהי מי נקרא. כי נועצו לב יחדו עליך ברית יכרותו. כל מה שהן עושין ומרגישין עלינו בשבילך, שנאמר [למה רגשו גוים וגו'] על ה' ועל משיחו (תהלים ב א ב).] 

יום חמישי, 16 בינואר 2025

יום שלישי ינואר 14 בגלל צָרוֹת המלחמה

 

בגלל אסונות המלחמה והצָרוֹת האחרות כמעט גוועת התשוקה שלי אל סִפרוּת חדשה, אל ספרים לא ידועים. בכל זאת, מין שִמחה על אלו הישָנים העומדים פה בנאמנוּת כמעט-אין-קץ, בכל זאת איזו אי-גְּוִיעָה. 

 

 

*

 

בחזרה אל ״עבדֵי ניו-יורק״ אחרי שָנִים. אני לא חושבת על השְפָּעַת הזמן. אני חושבת על יְכולתי ואי-יְכולתי לדעת לגמרי אם הסִפרוּת הזאת טובה מאד. 

וכמעט משמחים אותי אותם דברים מנצנצים עדיין בתוך הכתיבה המוכרת מאד, שאולי מראָה לי השפעות ומקורות סִפרוּת אמריקאית בה, ושאולי גם נהייתה למשפיעה על אחרים, וכמעט מיגעים דברים מסוימים, ואני לא יודעת לגמרי אם הסִפרוּת הזאת טובה מאד. כנראה הדברים המנצנצים יספיקו לי עכשיו. 

״...זה אחד הדברים שסוכן אמנות תמיד עושה, מנסה להראות לאמן את המקום שלו. בכל זאת, היא השלימה עם זה שצ׳אק נהג בסגנון גרנדיוזי – היא ישבה במושב האחורי כאילו החלק הקדמי של המכונית לא היה קשור בה בכל דרך שהיא״ [שיחה גלויה, עבדי ניו-יורק]  

 

*

כמה אני טועה כשאני מדמה שאמא שלי לא היתה יכולה לשאת את האסונות שקרו השנה, הרי ההרים הפורחים בכל ימי ההולדת שלה, בט״ו בשבט, הבטיחו לה משהו. 

אני מתארת לי שהיא לא קראה את ״עבדֵי ניו-יורק״. אני מתארת לי שאילו היתה קוראת את ״עבדֵי ניו יורק״ היתה רואה את טִבעיוּת צמיחת בנותיה הצעירוֹת [אז] של הסִפרוּת שהִכירה. מין יציבוּת-צמיחת-דברים בְּעוֹלַם ההרים והמלחמות והסִפרוּת. 

 

*

דוכיפת באה היום אל הגינה, ופרחה לה. האם ראתה צִלְלֵי עורבים. האם ראתה את מוֹרְאוֹת היום. האם הם מוֹרָאוֹת גדולים כשלנו.  

 

[הציטוט מ״שיחה גלויה״, עבדי ניו יורק, תמה ג׳נוביץ, מאנגלית דורון פלאי, הוצאת הדר]

 





                                                      










יום שבת, 11 בינואר 2025

שעיקרן על הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ עִבְד֣וּ וְ֝גִ֗ילוּ [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 


שוב על שתי שיחות קצרות, שעיקרן על הַשְׂכִּילוּ הִוָּסְרוּ עִבְדוּ וְגִילוּ. ובראשונה על וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ, התוצאה של ״וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ״ [ולפי רש״י המלכים כאן הם מַלְכֵי אומות העולם], ויש כאן צִפיה ממלכי העולם להתנהג כמו ישראל, אלֹהים כאן רוצה שמלכֵי העולם יהיו שלו, לא רק מַלְכִּי עַל־צִיּוֹן, וכן הוא רוצה שהשופטים ייסרו עצמם, השופטים הם אלה שצריכים להתייסר, הם אלה שזקוקים למוּסָר. ואלֹהים לא אומר זאת למלכים.

ובשניָה על ״עִבְד֣וּ אֶת־יְקֹוָ֣ק בְּיִרְאָ֑ה וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה:״, וישראל אמר הפסוק הזה הטריד את מניטו [הרב יהודא ליאון אשכנזי] בגלל הַקְבָּלָה של הפכים, והרעיון שבהיפוּך. והאם  הצורֶך בהפכים. והוא אמר ״עִבְדוּ את יהוה״ זה ממרחק ו״גִילוּ״ זה מקרוב יותר. 

וחשבנו גם על הראִייה-התפישֹה הכמעט גבוהה ביִרְאָה, ועל תפישֹה לא גבוהה בגִילוּ, אולי בגלל הרצון להתקרב, שהוא מסוכן, שאין בו יִרְאַת הראִייה. וישראל אמר לכן צריך את הרְעָדָה, כדי שלא יתבלבלו בין גילָה-שמחה שלהם ובין מה שהם עומדים מולו. 

 

 (י) וְ֭עַתָּה מְלָכִ֣ים הַשְׂכִּ֑ילוּ הִ֝וָּסְר֗וּ שֹׁ֣פְטֵי אָֽרֶץ:(יא) עִבְד֣וּ אֶת־יְקֹוָ֣ק בְּיִרְאָ֑ה וְ֝גִ֗ילוּ בִּרְעָדָֽה:

 

 

רש״י ועתה מלכים השכילו" - נביאי ישראל אנשי רחמים ומוכיחים אומות העולם לסור מרעתם ...

 

 



                                                     









                                                     



 

יום שבת, 4 בינואר 2025

היום עוד הרהורים על ״אמרי אחותי את״

 


היום עוד הִרהורים על ״אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ״, על קִרְבַת איש ואִשתו לאָח ואָחוֹת, על אהבַת אח ואחות אסוּרה, כאהבה עזה כמוות שואפת-אל-אינסוֹף אסוּרה, הִרהורים על כפשֹע בין קִרבת אח ואחות של אדם וחוָה ובין איסור קִרבה-אהבה עזה אצלם, על כפשֹע בין אדם וחוָה כאח ואחות ובין כמעט זיכרון אינסוף אצלם, על כמעט איסור זיכרון אינסוף אצלם.

*

שוב סִפְרֵי האמנוּת הישָנים. שוב רפרודוקציוֹת רישוּמֵי הרנסנס האיטלקי. ואני משווה את הרישומים פתאֹם לכמעט אהבה עזה כמוות, כנכספים אל רושֶם אינסוף, ונכשלים בזה, כאילו גם עליהם מוטל איסוּר. אבל הרי צלילוּתם, וההגעה אל טֹהַר הקַו ברישומים של ליאונרדו דה וינצ׳י, אני חושבת. די להם בטֹהַר הזה הנמשך, אני חושבת. 

 

*

 

רישוּמֵי מכונות המלחמה של ליאונרדו דה וינצ׳י יפים כל כך. כי הקַו הצלול הטהור מתאר גם מכונות מלחמה. וכי אל מה יהיה הקַו נִכסף.

 

 

*

הסיגליות בגינה התחילו לפרוח. כמו בכל חורף. אני לא רוצה למדוד בהן את עוֹנוֹת המלחמה. 

 

 






                                                       

מיכלאנג׳לו

יום שלישי, 31 בדצמבר 2024

על שתי שיחות קצרות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

בתחילתן על אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק ובסופן על וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ, בתחילתן על מִלים שהן כמִלּוֹת שירה, שאין להבין לגמרי, ובכל זאת חשבנו שאֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק הוא אספר לחוק, והחוק הוא מחוץ לזמן, שופט את הזמן, הוא רעיון לא תלוי בדבר, אספר לו שיהוה אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, וישראל אמר הפסוק אומר שהאדם הוא בנו של אלֹהים, והבן כאן הוא עַם ישראל [וזה בהמשך הפסוק על ציוֹן], 

ולמה היום ילדתיך, כי בילדתיך יש מעבָר אל רגע מסוים, אל מציאוּת, ויום יכול להיות כל יום, ואלֹהים אומר לו כל רגע הוא עבר והווה ולא נצחי, אמר עוד ישראל, ויש בפסוק סיפור בזמן וגם החוק שהוא מחוץ לזמן.

[ואין כאן נֶצַח, אמר, ואילו הנצרוּת, שלקחה מכאן את ״בני״, הפכה את ״בני״ למוחלט.]

וחשבנו בסוף השיחה שאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ הוא אתנָה את הגויים להיות נחלתךָ. הגויים עצמם יהיו נחלתךָ. יהיו שלך. 

וישראל אמר בשפת המיתוס העם והארץ הם כדבר אחד, כמהוּת אחת, והמִלה גויים כאן מבטאת עַם וגם ארץ. וכך הגויים כאן נהיים חלק ממך, מעַם ישראל, כמעט אתה. 

והזכיר את הנער העמלקי המגיד שענה לדוד מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי, וכך, עמלקים היו חלק מהצבא של ישראל. 

 

 

אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק יְֽקֹוָ֗ק אָמַ֮ר אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ: שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ וַ֝אֲחֻזָּתְךָ֗ אַפְסֵי־אָֽרֶץ:(ט) תְּ֭רֹעֵם בְּשֵׁ֣בֶט בַּרְזֶ֑ל כִּכְלִ֖י יוֹצֵ֣ר תְּנַפְּצֵֽם