שאלנו אחרי כן על "וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִיש", למה אִם הָיוֹ תִהְיֶה, ועל פי ספר בראשית הגדרַת אִשָּה היא בַקשר שלה לאיש, אלא כאן יש ספק, ולהבדיל מגורל של אב ובת זה רק במדרגה של היו תהיה כאן, וזה מהדהד את עזר כנגדו, ויש כאן שאלה איך היא תהיה ביחסים עם האיש, אמר ישראל. [רש"י כתב שהיו תהיה הוא ארוסה או נשואה].
והיא עם נדריהָ עליהָ, או עם מִבטא שפתיה, שאסרה על נפשה, והאיסור הוא על הנפש, בממד הנפש, שם מחשבת הנדר, ניסוח תיאורטי רק בתוכה, כמו ב"יהי אור".
והנפש אסורה כבר, בטרם עשתה דבר, אמר ישראל, וכאשר אלֹהים סולח לה, מוותר על הנדרים שלה, מֵפֵר אותם, הוא מפר קודם כל את אשר אסור בנפשה, וכאן היחס האינטימי ביותר של אלֹהים כלפי הכרת האִשה.
ומִבטא שפתיה הוא כמין מרחב דק שבו נמצא כבר הדיבוּר. כמעט כמו הרקיע של יום שני, אמר.
ויש כאן היסוס בין מה שבנפשה ובין מִבטא שפתיה, בין השפה של הנדר שבנפשה והשפה של הנדר שבמבטא שפתיה. היסוס של הגדרת דבר.
וכל זה ב"וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִיש", והיא עצמה עוברת כאן תמורה, ויש כאן תנאי, אִם, ועמידה מול איש שהיא לא הכרח. אלא ספק ובחירה. ויש לה רווח ב"אִם הָיוֹ תִהְיֶה" בין תהיֶה לאיש ולא תהיֶה לאיש, כמו שיש לה בין נפשה ומִבטא שפתיה.
והיא מסוגלת לחיות ברווחים. בריבוי.
[במדבר ל, . ד וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ...
ז וְאִם-הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ, וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ, אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ, אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ. ח וְשָׁמַע אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ, וְהֶחֱרִישׁ...
ט וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ, יָנִיא אוֹתָהּ, וְהֵפֵר אֶת-נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ, וְאֵת מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ--וַיהוָה יִסְלַח-לָהּ. ]
