נְדָרִים. "יְהִי אוֹר". [שיחות עם ישראל פיבקו].

כאילו התחיל עוד קיץ, והתחלנו את השיחה על נְדָרִים כשקראנו בספר "במדבָּר" פרק ל', וכשישראל אמר שנֶדֶר ושבועה הם פעולות דיבוּר שבהן אדם יוצר יחס חדש ושונה לתופעות שעומדות לפניו, ושהנדר מעלה את שאלת חפֶץ עומד לעצמו או חפֶץ הנהיֶה קדוש בגלל תודעת האדם ומעשה האדם. 

ראינו במִלים "אִיש כִּי יִדֹּר נֶדֶר ליהוה או הִשָּבַע שְבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשוֹ לא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶה" שהאדם הנודר זקוק לאלֹהים בשביל הנדר אבל גם יוצר דבר בדיבוּר שלו עצמו. ויכול לחלל אותו. 

כמו "יהי אור" שהיה במחשבת הבורא, ומימושה של המחשבה הזאת ב"ויהי אור", אמר ישראל, ישנו כאן יִדֹּר במחשבת האדם ומימושה של המחשבה בנדֶר. יצירת דבר, מציאוּת, בדיבוּר. קידוּש או הרחקת מציאוּת בדיבור. 

והזכרנו גם את אלֹהים שנשבע ["יהוה אלוהי השמים...ואשר נשבע לי לאמור..." בראשית כד, ז], וישראל אמר האדם, שהוא צֶלֶם אלֹהים, יכול לחקות את מעשה הבורא, לעשות כמעשה הבורא, להוציא מהכוח אל הפועל אֹת המחשבה הטהורה שהיתה בתודעתו, ולראות חלום ושברו, וגם יכול לעמוד על כך שהוא יכול להיות מקור הסמכות של הנדר ושל השבועה, ולא לקיים את אשר נשבע לו או נָדַר.

ועוד כאן, מצפים מהאיש הנודר או הנשבע שלא יחזור מהנדר או מהשבועה, ובהיותו ככזה הוא כמו יהוה אלוהֵי השמיִם שנשבע לאברהם ונשאר נאמן לזרעו.

[ במדבר פרק ל   א וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה.  {פ}
ב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה.  ג אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ:  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה.  ד וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיהָ.  ה וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ,.. 

בראשית א ג  "ויאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" 

בראשית כד ז "ז יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת--"]