הסיוּם

"...אבל הוא גמור מפני שאתה משתעמם או שלפעמים אתה גומר לפני שאתה משתעמם? 

אני חושב שבדרך כלל אני משתעמם לפני שאני גומר. זה קורה כשאין רעיונות נוספים להעלות בציור, כשאין יותר אנרגיה לארגן דברים מחדש,....ואז, אני חושב, הציור הוא כפי שהוא." מתוך ראיון עם ג'ספר ג'ונס [קטלוג של מוזיאון תל אביב לאמנות 1991 , מראיין דיוויד סילווסטר]. 

הוא פשוט מפסיק לצייר. הוא לא חושב על הסיוּם, על המכריע שבו, המזעזע, המתבטל, על שיברון מה שכבר נאמר או על האור הנוגֵהַּ לבסוף. 

וכמובן הוא צריך להיזהר מכל מיני פיתויים במשך העבודה אבל אין לו בעיית פיתויֵי הסיוּם. הוא רק מפסיק לצייר. זה לא עניין גדול בשבילו. 

אבל כמה קשֶה הסיוּם לשירה ולסיפוּר הקצר. כמה הם שואפים בדרך כלל להשיג את מה שמסוגל הסיום לעשות. 

אמנם הוא עלול לפתות אותם מדי, אבל הוא גם יכול להיות הגבול הסופי הברור בינם ובין מה שאינו הם, והם יודעים שיוכלו להיות בו קצֵה הדברים הנכספים כל כך, ההבהרה האחרונה של תכליתָם וההִתעלוּת אל כמעט קיוּם חדש. הם כמעט לא יכולים לוותר על כל זה. זה יכול להיות כמעט הריחוף שלהם. 

וכל כך קשה להם פשוט להפסיק, בלעדיו. להרגיש לגמרי גמורים. כמו דבר ממשי לגמרי בתוך העולם. כמעט כמו נפש חיה בעולם. 

                                            

ג׳ספר ג׳ונס Jasper Johns 

Jasper Johns 

משהו על לפתח חטאת רובץ ושוויוֹן ההבעה

שוב ניסינו להבין את "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ , וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּו ". חשבנו כמובן שהפסוק הזה אינו מעוניין כלל בהשפעה על רגשותינו אלא באיזו ידיעה גדולה. והרי ראינו את החטאת רובץ בלי כל תלוּת  בתֵיטִיב  ובלא תֵיטִיב, ואת הידיעה על החטאת הרובץ תמיד כמין יישוּת גדולה. וכמעט כמו שהפסוק כולו אינו מעוניין ברגשותינו כך לפתח חטאת רובץ לא מעוניין ברגשותיו של קין. 

זה הזכיר לי את יצירות הסִפרוּת הבוחרות במעֵין שוויוֹן ההבעה לכל אורכן, כמו מתוך אמונה בהשֹגַת ידיעה גדולה ונמשכת משלהן, כמו שומרות לכל אורכן את האמונה שלפתח הידיעה רובצת, וכמובן גם יודעות על החטאת הרובץ תמיד כידיעה גדולה. והן לא חורגות אל ההבעות האחרות, ולא אל עניין בהבנת הקוראים וברגשותיהם.    

ציוּרים בּוֹטַניים מ 1564–1584, ריבוי האפשרויות ומשהו על ז'ולי פיסארו.

הרהרתי שוב בציוּרים הבוטַניים של  הצייר והבוטַניסט האיטלקי Gherardo Cibo (1512–1600   במהדורה מהמאה השש-עשרה של De Materia Medica דווקא אחרי שקראתי ביום האִשה כמה דברים בעניין ז'ולי פיסארו אשתו של קמיל פיסארו, ובעניין אחרים.   

לכאורה מין תמימוּת בציור הנופים בְּרֶקַע הצמחים בתוך הציורים הבוטניים, אבל אין כאן תמימות אלא הצגת ריבוי האפשרויות, חשבתי עכשיו.   

הציור הבוטני המדעי והציור הכמעט "אגדתי" של הנוף, שיש בהם רעיונות וסגנונות שונים ומטרות שונות, מופיעים יחדיו כיוצרים עוד רעיונות.  

ציור הנוף לא מפחית מן המשמעות המדעית של הציור הבוטני, אלא מוסיף לו מעֵין ריחוף, עד שהוא כמעט נהיֶה רעיון נעלֶה. דִיוּק הציור הבוטני מרחף מעל רַכּוּת  ציור הנוף, והרעיון הכמעט מופשט, כשכל חלקי הצמח [גם השורש ] מוצגים לגמרי בלי הקשר לאדמה, מתקיים יחד עם ציור הנוף שבו הצמחים נטועים באדמה כהרגלם. 

והים והסירות בחלק מהנופים המצוירים כמו מעניקים לציורים הבוטניים משהו מן הכמיהות של ציורי הנופים, וקושרים את חלומותיהם על מרחקֵי הים בחלומות המדע.     

התיאורים העכשוויים שקראתי של ז'ולי כמי שלא ניתנה לה האפשרות לעשות את מה שקמיל עשה אלא רק האפשרות לכבס להטליא לקלף תפוחי אדמה להיניק ולתפור בזמן שהוא צִייר והגה רעיונות, נראים מוגבלים כל כך, בלי הסתעפויות המחשבות והרצונות שלה, בלי האמונה שלה, בלי כל הדברים שהיו שִכבוֹת הנפש  והתודעה שלה.   

והרי עדיין אפשר לשער את השכבות הרבות ואת תמונות הרקע שלה, תמונות העבר ודמיונות העתיד שלה. עדיין אפשר לשער שהיא ונשים אחרות שכיבסו הטליאו קלפו תפוחי אדמה היניקו ותפרו יצרו את הִתרכבוּת השכבות ותמונות הרקע בתוך ההווה שלהן. ואמנם אפשר לשער שהיו בהתרכבויות האלו השפעות  תפישֹוֹת החברה המגבילות של זמנן, או אפילו כניעה לתפישות המגבילות, אבל גם  קל כל כך לשער שהיו בהן הרעיונות הרצונות והדמיונות שלהן. 

בריבוי השכבות ותמונות הרקע של ז'ולי פיסארו ושל הנשים האלו נמצאת גם האפשרות שג'ולי פיסארו חשבה שהשיגה דברים בעלי ערך בחייה.   

   [קמיל פיסארו וז'ולי נישאו למורת רוחם של הוריו של קמיל, ובספר "    Pissaro. his life and work  " של Ralfh e. shikes  ו  Paula harper  נכתב "ההתאחדות של קמיל וז'ולי והנאמנות שלו אליה בסתירה למשאלות לבם של הוריו או בהמריָה שלהן הרחיבה את הקרע עם המסורת הדתית ועם הערכים המעמדיים. ייתכן שמלכתחילה הוא נמשך אל ג'ולי מפני שהיא ייצגה עולם שהוא נמשך אליו..."

ובמקום אחר בספר, " היא חָלקה עם פיסארו עקרונות מוסר גבוהים והיתה תקיפה יותר ממנו בדרישה שהילדים יחיו על פיהם". 

ועוד, "היא היתה גאה בבית הגדול, נדיבה למבקרים, ואהבה את תפקיד "גברת הבית". [תרגום שלי]] 

                                                           

Callystegia soldanella

Gladiolus Italicus

Viola odorata

פְּנֵי האדמה וציוּר.

בתחילה פְּנֵי האדמה בציורים של מילֶה [jean-françois millet] שנדמה שהם גלויים מאד ומגַלים כל מה שעליהם, כמעט כפנֵי האדמה שעליהם קַיִן לא היה נסתר מפני אלֹהים, ושדמויות בני האדם שעליהם, שהן בעלות חשיבוּת גדולה כל כך, הן גם מה שפנֵי האדמה מַראים. הציורים עצמם כמו דָנִים את פנֵי האדמה כשהם מציגים אותם כגלויים מאד, כישרים מאד, והציורים, כמובן, מוכרחים לדון גם את יושרם שלהם. נדמה שהם עושים זאת מתוך שקט רב. 

אחר כך כמה מרישומי הנוף של וַן גוך, שנדמה שהקווים הרבים בהם המתארים את הצמחים מתארים גם את פני האדמה, במין מסירוּת. ון גוך, שלמד הרבה ממילֶה, כמו צירף כאן את מסירותו ואת יושרו ליושֶר הציוּר של מילֶה.       

ובעצם, הקווים האלה גם שייכים לסגנונו של ון גוך, כך שהם גם מתארים את פנֵי הרישום עצמו. 

ובציור "הרים עם עֵצים בין השְמָשוֹת" של  K’un Ts’an   פְּנֵי ההרים אבל בעצם גם פנֵי האדמה עם ההרים, שהציור כמו חודר אל תוכם כדי להכיר אותם במלואם. אבל הוא לא חודר אל תוכם אלא אל הכרַת כל הפרטים המרובים שלהם כדי להשיג את מהות פנֵי האדמה וההרים.   

לרגע נדמה שפני האדמה וההרים שלו הם כמעט מה שהוא עצמו מצא, אבל הם ההתמזגוּת או ההתמוגגוּת המוחלטת של מה שהוא מצא בתוך מה שפנֵי האדמה וההרים יכולים להראות. כך הצייר מגיע אל הכרת פני האדמה וההרים, שהם חשובים יותר ממנו עצמו. 

ובציוּר של גיפורד,  " A Gorge in the Mountains (Kauterskill Clove ", נראים בעיקר היערות שעל פני האדמה ועל פני ההרים אבל נדמה שההִתמוגוּת שלהם במרחק, כמעט כהִתמזגוּת עם האוויר והאור, מראָה גם משהו מן הכמיהה של האדמה. שטחי העצים המוארים שהם עכשיו כמעט פָּנֶיהָ של האדמה מראים גם את כמיהת הציור [כמו בציורי "הדסון ריבר סקול"  אחרים]  אל  הגילוי הנשגב. 

ועוד, פני האדמה בציוּרים מסוימים של אנסלם קיפר, שנדמֶה שהם לא גלויים כמו פנֵי האדמה המצוירים של מילֶה או של ון גוך, אבל הם כמו מגַלים את שכבותיהם, כמעט כמגַלים שִכבוֹת עוֹר פצועות זו על גבי זו. שִכבות העוֹר כמו מעידות על פנֵי האדמה כולם, או נועדות לדון את פנֵי האדמה כולם, אבל נדמה שהציורים של אנסלם קיפר לא באמת דָּנִים את פנֵי האדמה שלהם [ואת עצמם], אלא יחד אִתם הם מבקשים יותר מדי את אהדתנו לפצעיהם.   

ואחרי כן לרגע המחשבה שפְּנֵי הציור הם כמעט תמיד כפנֵי האדמה, נפרשֹים לגמרי, נידוֹנים גם בשִכבוֹת ה"עוֹר" שלהם, וכמעט מתחרים בשמַיִם בשאיפתם אל המרחקים והמעמָקים שאין להם קֵץ.    

[" הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; ]

                               

מילֶה [jean-françois mille

מילֶה [jean-françois mille

מילֶה [jean-françois mille


     

״הרים עם עצים בין השמשות״  [קטע] k'un ts'an 1665-1676

ון גוך





 

A Gorge in the Mountains (Kauterskill Clove)

Sanford Robinson Gifford



 

פְּנֵי האדמה

"...הפסל העשוי פלדת אל-חלד מבהיקה ויוצרת מראָה מהופכת לשמי ירושלים ולמבני המוזיאון. פניה החלקים משקפים את שמי ירושלים, את המבקרים ואת הארכיטקטורה והנוף של המקום כולו, אך במהופך – השמים למטה והאדמה ומה שעליה למעלה" . [ מוזיאון ישראל]  

בפסל "היפוך העולם, ירושלים" של אניש קאפור נראית בבואת האדמה למעלה, בַּמקום של השמַיִם אבל ההיפוך לא מעניק לה משקיפוּת העומקים של השמַיִם. רק  דמות פְּנֵי האדמה, הגלויים מאד, המגַלים כל מה שעליהם. 

המחשבות שלי על פני האדמה מפליגות קצת, ואף על פי שאני יכולה לחשוב שפְּנֵי האדמה הם פני השטח של האדמה, אני חושבת שהם בעיקר גילוי המהוּת שלה אל מול השמים. הם פָּנֶיהָ של האדמה.

י' ואני דיברנו השבוע על " הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; וְהָיִיתִי נָע וָנָד, בָּאָרֶץ", והיה נדמֶה לנו שפְּנֵי האדמה, שעליהם לא היה קַיִן נסתר מפנֵי אלֹהים, הֶרְאוּ את קַיִן, ואולי גם ראו אותו, כמו שאלֹהים ראה אותו. היה נדמה לנו שגירוש קַיִן מעל פני האדמה היה גירוש מן המקום שבו דמותו של קַיִן היתה ברורה כל כך, שבו היתה הכרַת האדמה שלו. 

עכשיו היה אפשר לדַמּוֹת את הכמיהָה שלו אליה. והיה אפשר לדמות שהיתה כמעט כמו הכמיהה שלו אל אלֹהים.   

אילו בבואַת האדמה בפסל של אניש קאפור היתה מצליחה להשתייך אל הגבהים של השמים היא היתה נהיית דומה קצת לפנֵי הָאֲדָמָה שבמחשבותינו, פנֵי האדמה שהכמיהה של קין אליהם היתה כמעט כמו  הכמיהה שלו לאלֹהים.  פנֵי האדמה שנהיו המתחרים בפנֵי אלֹהים.         

[וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-יְהוָה:  גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי, מִנְּשֹׂא.  ד,יד הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ, אֶסָּתֵר; וְהָיִיתִי נָע וָנָד, בָּאָרֶץ,]

עוד על צֵל אלֹהים והציוּר

נזכרתי שי' אמר שאפשר לתמוהַ על " וַיְמַן יְהוָה-אֱלֹהִים קִיקָיוֹן וַיַּעַל מֵעַל לְיוֹנָה, לִהְיוֹת צֵל עַל-רֹאשׁוֹ, לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ" [ספר יונה] כי כבר היה ליונה צל מן הסוכה שעשה לו, והיה נדמה לנו שהצל הנוסף היה צִלו של אלֹהים. 

אחרי כן חשבתי עוד על צֵל אלֹהים בַּציוּר ועל דמויות האדם הרבות בציורים של מיכלאנג'לו, של טיציאן, של טינטורֶטו ושל אחרים, כי ראיתי בהן גם את השאיפה אל דמוּת צֵל אלֹהים המוטל על האדם.   

והעור שנִפשט מן הגוף בציור " The Last Judgment " של מיכלאנג'לו כמעט מבטא את הרצון לדעת אם העור שנפשט מן הגוף שומר משהו מצֵל אלֹהים ומצֶלֶם אלֹהים, חשבתי, והרי העור הנִפשט המצויר שומר גם משהו מדמותו של גוף הבשר שהיה מתחתיו, כמעט רעיון גוף הבשר, כדי להַראות את רעיון שניהם. כך הוא יכול לזכור את צורת הצֵל של אלהים המוטל על גופֵי בני האדם ואת הצֶלֶם גם בלי הגוף השלם.    

עכשיו נדמה לי שתמיד כָּמֵהַּ הציוּר אל צֵל אלֹהים, גם בלי הצורך בדמויות גופֵי בני האדם, החיים והמתים, ואני רואָה את הכמיהה הזאת גם בַּציוּר המופשט, שאין בו דמויות גופֵי בני האדם.  כאילו בעינָיו צֵל אלֹהים מוטל על רַחֲבֵי הארץ כולה.   

                                                  

פרט מתוך     The Last Judgment 

יום מ-2005

הבוקר דימיתי שהיא חופשיה לגמרי בארץ הרחוקה ההיא, אבל פחדתי לחשוב שהשירים שלה, ששלחה, מצוינים כל כך. 

הצמחים שייבשתי בתחילת העונה במחברת הרשימות החזיקו מעמד. אפילו חלקים של פרחֵי השזיף הצליחו להחזיק מעמד. ניסיתי לייבש גם את וֶרֶד הכֶּלֶב. 

אמרתי לד' שיִזָּהֵר שלא לגזום את כבל הטלפון כאשר הוא גוזם את הצמחים המטפסים, וחשבתי שהוא כנראה יגזום את הכבל. אחר כך הוא אמר שגזם את הכבל. 

אחרי כן ראיתי שהוורדים שלנו פלשו לרחוב וחשבתי שהפקח העירוני יגיד שהיינו צריכים לגזום גם אותם. אחרי הצהרַיִם הגיע הפקח העירוני ואמר שהיינו צריכים לגזום גם את הוורדים שפלשו לרחוב. אמרתי לו שיש לי הרגשה של יום גאוני.