פסל דוב אלומיניום מוזהב.

פסל דוב אלומיניום מוזהב. Takashi Murakami [בשיתוף עם Kanye West ]

כנראה, במידה מסוימת, המראֶה המלוטש הזהוב יכול להעלות אותו אל דרגת פֶּסֶל, אבל כנראה, בעיקר, עושה זאת המחשבה על האופנים השונים והמתהפכים שהאמנות יוצרת בהם את תמונותיה, שבהן גם תמונות הצעצועים, האנימציה, התמונות השטוחות [שטקאשי מורקמי מציג כנמשכות בתוך רצף האמנות היפנית] והמיניאטורות.
כמובן, יכולתי לחשוב שיצירותיו של טקאשי מורקמי הן בעיקר שעשוע שטוח, אבל ההימשכות  שלי אל השעשוע היתה חזקה כל-כך, כאילו היו בו מסתורי תרבות שלמה. 
  

 מיניאטורה יפנית קלאסית [נצקה]

מיניאטורה יפנית עכשווית [מרק בקערה]. דומה למיניאטורות של התפריטים במסעדות היפניות. 

בעיית האירוניה.

 בעיית האירוניה. 

הקריאה בסיפורים של לאוניד פקרובסקי ["מטאטא וסיפורים אחרים". ספרית פועלים] הזכירה לי ללא כל סיבה מוצדקת את החיבה הישנה להרפתקאות החייל איבן צ'ונקין, ולכמה סיפורים אחרים, אבל גם את הבעיה של האירוניה בספרות ובאמנות. ובכן, כשהיא [האירוניה] מתהלכת כה גאה בתוך יצירה, וממלאה אותה, וכמעט מצליחה לנגוע בשמֵי- התכלת הבוהקים, המזהירים, היא גם מכניעה את ההבעות האחרות של היצירה, ובעצם, את היצירה כולה. 

אבל כמובן, כשהיא מבזיקה לרגע, כחלקיק מן השכבה הנסתרת קצת של היצירה, נדמה שאין כל בעיה, אף על פי שבשביעוּת-הרצון שלנו ממנה אז מצטברת כבר ההעדפה העֶרכית [הכמעט מוסרית] שלנו את הנסתר מעט, שגם לה יש בעיות.  

בעניין טענת "Masters of Deception"

 "Rob Gonsalves "The Sun Sets Sail

Salvador Dali. Apparition of Face and Fruit Dish on a Beach


בעניין טענת "Masters of Deception"
בהקדמה לספר " Masters of Deception" [אמני הרמייה, או אמני ההטעיה] כתב דגלאס ר. הופסטדטר שאל לנו להרשות ל"עולם האמנות" לומר לנו שסוג זה של אמנות [הכוונה לאמנות האשלייה האופטית] הוא תחבולה רדודה. ובכל זאת, קשה שלא לחשוב שברוב היצירות שהובאו בספר נהיית האשלייה האופטית לעיקר היצירה, ולהישג העיקרי שלה. 
אף על פי שדגלאס ר. הופסטדטר כתב שהגשר הסוריאליסטי בציור של consalves, הנעלם בתוך האוויר, כדי להיות מוחלף על-ידי שיירה של ספינות מפליגות זו אחר זו, הוא השִירה החזותית הטהורה והלירית ביותר, נדמה שבהתבוננות נוספת בציור נהיות צורות המפרשים המתערפלות בתוך "חלונות" הגשר, לשרירותיות מדי, כעין "התאמות" מאוחרות של מסַפֵּר חלום. 

אולי ה"התאמות" המאולצות האלה מייצגות את אי-יכולתם של רוב ציורי האשלייה האופטית המובאים בספר להגיע באמת אל הפיוטיות של הנסתר. 
אולי יוצא דופן בין הציורים המובאים בספר הוא הציור של סלוודור דאלי, שבו לא דוחקת  האשליה האופטית את המטרות האחרות של הציור. 

"תיירים" של...

"תיירים" של Duane Hanson

[יציקה ממודלים חיים]

בזמן שקראתי בספר  Masters of Deception". Sterling. New York/London" [אמני הרמייה, או אמני ההטעיה] על אשר, על דאלי ועל האמנים של האשליָה האופטית, חשבתי על ה"רמייה" שבמהות האמנות כולה, ונזכרתי בפסל "התיירים" של הנסון , שבו "רמיית"- הריאליזם הופכת את הפסל לצֶלֶם, שהוא הדומֶה והזר, המוכר כמעט אבל המאיים. רק המראֶה הנלעג מעט של  התיירים מרחיק את הפסל מן המעבר של הצלם אל הנשגב.       

היום, שוב הסיפור "הרוצחים"...

היום, שוב הסיפור "הרוצחים" של המינגווי. מעין מעקב. האופנִים שבהם הסיפור עצמו מאפשר את המעקב. ההיסמכוּת שלו בעיקר על הדיאלוגים. הריאליזם של הדיאלוגים, אבל ההיסמכות שלהם על מלאכת-הכתיבה יותר מאשר על המציאוּת. הקשר שלהם, בהכרח, לדיאלוגים של רוצחים ספרותיים אחרים, אבל "קשיחוּת" הכתיבה כאן, "קשיחות" הכתיבה של המינגווי, כחשובה יותר מקשיחות הרוצחים. ואחר-כך, הרגשת השלמות של ההגעה אל דיאלוג שורות הסיום, בסיפור על רוצחים. 

בשבת אחרי- הצהרים, ציטוט מכתבי המינגווי...

בשבת אחרי- הצהרים, ציטוט מכתבי המינגווי בפרק בסדרה "הבית הלבן". אבל אין לזה ערך רב. אבל זה חסר-ערך לגמרי, קצת כמו התחרות השנתית של האנשים הדומים ביותר בחזותם להמינגווי. החזות המאוחרת שלו, עם רמזֵי הרפתקאות העבר. 

אבל, בכל זאת, ספרות טובה מצוטטת שם. ובכל זאת, אחר-כך, אני חוזרת אל הסיפורים הקצרים שלו. כן, הסיפורים הקצרים האלה, כמובן. 

[וכן, שורות סיום כאלה,

"
.I can’t stand to think about him waiting in the room and knowing he’s going to get it"

 It’s too damned awful. Well , said George, you better not think about it".      

    

                      מתוך "הרוצחים"].  

בסוף היומן של קפטן קוק.

בסוף היומן של קפטן קוק. שבת, שלושה-עשר ביולי, 1771:  "בשעה שלוש אחרי-הצהרים עָגַנּוּ ב- Downs , ובמהרה אחר-כך ירדתי אל החוף, כדי לחזור ללונדון". 

אתר ה"גרדיאן" פרסם באחרונה את הבחירה של מדור הספרים שלו בשורות הסיום היפות ביותר בסִפרות. אף על פי שהדבר הזה דומה במידה מסוימת לבידור הקוראים, הוא גם מזכיר את המידה שבה תלויים הקוראים ביכולותיהן של שורות הסיום.   

כנראה, יופיין של שורות הסיום של קפטן קוק הוא בכך שהן מתארות באופן מדויק את סוף המסע, וכמו משאירות אחריהן את שובל סגנון הכתיבה של היומן כולו.  

[Downs - רכסי- גבעות באנגליה ]