היום, שוב הסיפור "הרוצחים" של המינגווי. מעין מעקב. האופנִים שבהם הסיפור עצמו מאפשר את המעקב. ההיסמכוּת שלו בעיקר על הדיאלוגים. הריאליזם של הדיאלוגים, אבל ההיסמכות שלהם על מלאכת-הכתיבה יותר מאשר על המציאוּת. הקשר שלהם, בהכרח, לדיאלוגים של רוצחים ספרותיים אחרים, אבל "קשיחוּת" הכתיבה כאן, "קשיחות" הכתיבה של המינגווי, כחשובה יותר מקשיחות הרוצחים. ואחר-כך, הרגשת השלמות של ההגעה אל דיאלוג שורות הסיום, בסיפור על רוצחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה