כתבתי אז על הזיכרונות של פייסבוק אבל הרי הם לא זיכרונות, הרי הם לא אותם כמעט חֶזְיוֹנוֹת שהזיכרון יוצר, הם לא אותם כמעט דִמיוֹנוֹת שהזיכרון מדמה לו, הם לא אותם בעלי פגמים שהמחשבות בֹּורְאוֹת, אולי הם רק כמין העלאה באוב, כן, הם אוהבים את זה, לא זיכרונות אלא כאילו מציאוּת עולה מן האוב כדי להיות מציאוּת-עכשיו. ואולי בכל זאת ההעלאה באוב הזאת, המציגה לנו איזו אשליה, דומה קצת לחזיונות ולדמיונות של הזיכרונות. 

 

 מאי 3 2025. קצרים וגאוותנים הזיכרוֹנוֹת של פייסבוק, כאילו עולם בלי בְּרִיאָה, בלי הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ, בלי עֶצֶב אלֹהים, בלי לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה, בלי עִצְבוֹנֵנוּ הארוך.

*

בבֹּקֶר דְּאָגָה בלי ידיעה, והגינה מראה לי רק משהו מדאגתָהּ שלה, צמחים יובלוּ אל סוף ואל אינסוף, אבל ארוכים זיכרונותיהם, זיכרונותיהם גם בזרעיהם, וכמו תְּשוּבַת הוּלדתם בזרעיהם. וארוכים גם זיכרונות יערות האורֶן בתשוּבַת הוּלדתם וכִליונם.

*

הציוּר של דה קונינג באוויר העליון של העולם. בלי הצורֶך בזיכרונות ענן הפייסבוק.

חשבתי פעם על הציור הזה של דה קונינג שברצותוֹ להגיע אל ראִיית המופשט הוא בעצם מגיע אל מין דמוּת כמעט פלסטית של המופשט, כמעט דמוּת גוּפִית של ההפשטה. אולי לא רק בגלל אי היכולת להַראוֹת הפשטה גמורה אלא גם בגלל הרצון שלו לשמור משהו ממראֵה הגופים.