יום שבת, 31 בינואר 2026

יוֹמנסִפְרוּת 55 ״כשתי רוחות המסעירות את פני הים מלא-הדָּגָה,

 



 

יוֹמנסִפְרוּת 55 ״כשתי רוחות המסעירות את פני הים מלא-הדָּגָה, בורֶאס וזֶפירוֹס, רוחות הנושבות מתרַאקיה ומפתיעות בבואן, גועשים הגלים השחורים...כך נִסְעַר לב האכַיִים בקִרבם״.

 

הרי בדימוּיִים המתפשטים ומתרחבים שב״איליאדה״, כמו בכל תמונות הסִפְרוּת [האמנוּת], הלא-חַי הדּוֹמֶה לחַי, וכך הדימויים האלה שאולי מגדילים מעט את הידיעה שלנו על סערת הלב, על בהלה, למשל, מגדילים בעצם את מֶרְחַַקֵּי הסִפרוּת, מרחקֵי השאיפה אל הלא מושָֹג, כמעט אל הלא ידוע, אל הלא דּוֹמֶה. 

אנו מסתכלים אל מרחקֵי הדימויים הסִפּוּרִיִּים האלה ורואים לא רק את דמוּת הרוּחוֹת המסעירות, את דמוּת האריֵה העלז, אלא גם את הֱיוֹת הנִסתר, את הלא-מציאוּת של הרוחות ושל האריה, את הלא-מציאוּת שלנו, את הכיסופים אל הלא מושֹג. 

ואני נזכרת בהעתקים של רובנס, בהעתק הקפלה הסיסטינית ביפן ובהעתקי אמנוּת אחרים, כי הם יודעים שהדימויים לא מגיעים אל קֵץ. הם ממשיכים לחשוב על הלא מושֹג. הם ממשיכים את כאילו-דְמוּת-המציאוּת הנראֵית ובעצם את כמעט-דמוּת-הלא נראֶה, את כמעט השאיפה אל האלוהי. 

 

״אך את לב האַכַיִים אחזה בהלה איומה...

כשתי רוחות המסעירות את פני הים מלא-הדגה, בוראס וזפירוס, רוחות הנושבות מתראקיה ומפתיעות בבואן, גועשים הגלים השחורים, מיתמרים, וסחף עשבים רב יפלטו לאורך חוף הים, כך נסער לב האכיים בקרבם״ 

״עלז כאריה שבדרכו נקרתה ניבלת חיה גדולה, וברעבונו מצא איל בעל קרנים או עז בר, בלהט יטרוף את בשר החיה, ואם גם דולקים אחריו כלבים זריזים...כך עלז מנֶלָאוֹס כשראה בעיניו את אַלֶכסַנדרוס הדומה לאלים. הרי שמר בלִבו להתנקם...״

[איליאדה. עמ׳ 209, 93, תרגם אברהם ארואטי]

 

 

יום חמישי, 29 בינואר 2026

יוֹמנסִפְרוּת 54 אכילס הנהדר, האכַיים אמיצי-הלב, הֶקטוֹר האדיר,

 



גם התְּאָרִים הרַבִּים ב״איליאדה״ הם הבעַת עובדות, אני חושבת, ושוב אני משווה את ההבעוֹת ב״איליאדה״ להבעוֹת ספר בראשית, ההבעות הנוצָרות ממוצקוּת משמעויוֹת המִלים, ממה שנועדו המִלים להביע, וכשהם אומרים אכילס הנהדר, הספינות החלולות, לֵטוֹ יפת-השֵֹעָר, אכילס קל-הרגלים, אכילס הנהדר ומהיר-הרֶגֶל, האכַיים אמיצֵי-הלב, כריסאיס יפת-הלחיים, אודיסאוס הנהדר, אודיסיאוס רב-התושיה, ספינתו מרובת-המשוטים, הקטור האדיר, וגם וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב, וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל, וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו, אין להם צורך להוכיח  את הֱיוֹת הנהדר, אמיצֵי-הלב, יפת-הלחיים, האדיר, ואת וַיֶּאֱהָבֶהָ, אֹהֶבֶת, אָהַב. הם מכירים את הכרח הבעוֹת המִלים. 

ונדמה לי שהתארים של ה״איליאדה״ וגם וַיֶּאֱהָבֶהָ, אֹהֶבֶת, אָהַב של ספר בראשית הם כְּפִירָה ב"Show, don't tell". וחביבה עלי הכפירה.

 

[אכילס הנהדר, הספינות החלולות, חוף הים רב-השאון, לֵטוֹ יפת-השֵֹעָר, אכילס קל-הרגלים, אכילס הנהדר ומהיר-הרֶגֶל, האכיים אמיצי-הלב, כריסאיס יפת-הלחיים, אודיסאוס הנהדר, אודיסיאוס רב-התושיה, ספינתו מרובת-המשוטים, הקטור האדיר, אשה יפת-מראה, הלנה לבנת-הזרועות, בְּנוֹ האמיץ, קואון המרומָם בגברים, בן-אַטְרֵיאוס העַז, האכיים הנהדרים, הקטור אדון המנוסה האיתן, אברָיו הנפלאים, פְּּרִיאַמוֹס הגדול. מ״איליאדה״, תִרגם אברהם ארואטי.] 

 

 

 

 


 

יום שלישי, 27 בינואר 2026

הכרח בַזמן [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 




הִפלגנו בשיחה שלנו אל עניין הנערה כְריסֵיאיס בת הכהן והנערה בְריסֵאיס אשר שבה אותה אכילס ב״איליאדה״, שהוא קצת כעניין הלנה היפה החטופה, וחשבנו שהוא גם כחזרַת הדברים ב״אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ״ ו״אֲחֹתִי הִוא״ שאמר אברהם במצרים וגם בגרר [וגם קצת כחזרת הפגישות על הבאר עם רבקה ועם רחל, ״וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת״, ״וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן״] כי ראינו כאן לא צורֶך בצורה סִפרותית, לא צורֶך בתבנית ספרותית של חזרה, אלא הצורֶך של אמירַת מה שהיה, מה שקרה, הבעַת עובדות ב״איליאדה״ ובספר בראשית, ולא תמהנו על הופעת המקרים הדומים מאד ב״איליאדה״ ובספר בראשית כי מין הכרח שלהם במהוּת הזמן ובמהוּת האדם וחייו.                                            ואחרי כן המשכנו בעניין ״שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם״ שאמרו מלאכי השרת על התורה, והרי קודם שנברא העולם הוא בלי זמן ומקום ובכל זאת הם אומרים זמן מדויק ומוגבל שבו היתה גנוזה, והאם יש להם זמן אחר משל בני אדם, והאם הם אומרים שגם הזמן של אלֹהים מוגבל, שאלהים נמדד על ידי זמן לפני היות העולם. ולמה אלֹהים אמר למשה ״החזיר להן תשובה״, כי בהחזיר יש חזרה בתוך זמן, אמר ישראל, אצל משה הזמן לא נצחי, אפשר לעשות בו משהו, ובעצם אלֹהים אמר שמשה יודע יותר מן המלאכים מהו זמן, כי הוא ילוד אִשה, שממנה יוצאים דורות, ולמה התירא משה שמא המלאכים ישרפו אותו, ובעצם אמר כך שהמלאכים רוצים לבטל את הזמן אצל משה, הם רוצים שהתורה תישאר גנוזה, נִשֹגבת, ואלֹהים חשב שמשה, ילוד אִשה, מבין טוב מהם מהי התורה. לא נִשֹגבת. 

 

תלמוד בבלי מסכת שבת. ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם...

 

[בתמונה: התחלת האיליאדה. תרגם אברהם ארואטי. ]

 


                                               


יום שבת, 24 בינואר 2026

ילוד אשה [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]



 

ילוד אִשה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

האם היתה לנו הבנה. והאם אצליח לתאר אותה. כי במדרש אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום, ואילו במעמד הר סיני וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹהִים, לא למרום אלא אל האלֹהים, אל הגבוהַ מכֹּל, אל אֵין-גבול, ובכל זאת וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן-הָהָר, בכל זאת יְהֹוָה קרא אליו מן ההר, לא מן האֵין-גבול. וישראל אמר התורה היא לא באֵין-גבול, ובעצם גם אמר זה לא מעמד קבלת תורה, ומשה עלה מרצונו שלו, לא בגלל קריאת אלֹהים, וחז״ל כתבו משה קיבל תורה מסיני, לא בסיני, סיני נתן לו את התורה, וכך הם אומרים אם אתה רוצה הִתגלוּת חשובה אַל תעלה אל אֵין סוף, אל נִשגב, אלא אל דבר בתוך הצִמצוּם של התופעה בתוך הקיוּם. 

וכאן במדרש עלה למרום, אל מדרגת מלאכי השרת, והם אומרים מה לילוד אשה, והמדרש רוצה להגיד שהתורה קשורה לילוד אשה, שהוא גם בן מוות, והוא הפוך ממלאך. המדרש אומר שקדושת התורה קשורה למוות, לקיום של אדם, ילוד אשה, ולא יכולה להיות שייכת למלאכים שהם לא בני מוות. 

 

[בזמן שאני מנסה לתאר את ההבנה ממתינות הספינות האמריקאיות כמו הספינות של אגממנון, אבל אולי הן יודעות מתי ינשבו הרוחות. ואולי הן לא זוכרות כלל את ציפיית הספינות ההן לרוח.] 



תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. -





                                       


 Ford-Class-Aircraft-Carrier-U.S.-Navy-

  

יום רביעי, 21 בינואר 2026

 



כתבתי אז על הזיכרונות של פייסבוק אבל הרי הם לא זיכרונות, הרי הם לא אותם כמעט חֶזְיוֹנוֹת שהזיכרון יוצר, הם לא אותם כמעט דִמיוֹנוֹת שהזיכרון מדמה לו, הם לא אותם בעלי פגמים שהמחשבות בֹּורְאוֹת, אולי הם רק כמין העלאה באוב, כן, הם אוהבים את זה, לא זיכרונות אלא כאילו מציאוּת עולה מן האוב כדי להיות מציאוּת-עכשיו. ואולי בכל זאת ההעלאה באוב הזאת, המציגה לנו איזו אשליה, דומה קצת לחזיונות ולדמיונות של הזיכרונות. 

 

 מאי 3 2025. קצרים וגאוותנים הזיכרוֹנוֹת של פייסבוק, כאילו עולם בלי בְּרִיאָה, בלי הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ, בלי עֶצֶב אלֹהים, בלי לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה, בלי עִצְבוֹנֵנוּ הארוך.

*

בבֹּקֶר דְּאָגָה בלי ידיעה, והגינה מראה לי רק משהו מדאגתָהּ שלה, צמחים יובלוּ אל סוף ואל אינסוף, אבל ארוכים זיכרונותיהם, זיכרונותיהם גם בזרעיהם, וכמו תְּשוּבַת הוּלדתם בזרעיהם. וארוכים גם זיכרונות יערות האורֶן בתשוּבַת הוּלדתם וכִליונם.

*

הציוּר של דה קונינג באוויר העליון של העולם. בלי הצורֶך בזיכרונות ענן הפייסבוק.

חשבתי פעם על הציור הזה של דה קונינג שברצותוֹ להגיע אל ראִיית המופשט הוא בעצם מגיע אל מין דמוּת כמעט פלסטית של המופשט, כמעט דמוּת גוּפִית של ההפשטה. אולי לא רק בגלל אי היכולת להַראוֹת הפשטה גמורה אלא גם בגלל הרצון שלו לשמור משהו ממראֵה הגופים.

 

 



                                                      


יום שבת, 17 בינואר 2026

שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו. וגם כבר קַצְתִּי.



שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו. וגם קַצְתִּי. 

עוד דיברנו על מָה־אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל־הָאָרֶץ, וישראל דיבר על המִבנה של האלים היווניים ועל אי-מִבנה כאן, על אֵין מִבנה כאן, ורק שֵם [שִמְךָ] כאן, והוא גם למטה בארץ, וזה רק השם ולא אלֹהים עצמו, והשמים הם רק מַעֲשֵׂ֣י אֶצְבְּעֹתֶ֑יךָ, רק העדינוּת הזאת, וצֹנֶ֣ה וַאֲלָפִ֣ים כֻּלָּ֑ם וְ֝גַ֗ם בַּהֲמ֥וֹת שָׂדָֽי, צִפּ֣וֹר שָׁ֭מַיִם וּדְגֵ֣י הַיָּ֑ם, הדברים האלה כמעט אל מול מה אַדִּיר שִמְךָ.  

 

ודבר אחֵר אחרי השיחה הזאת, כי קַצְתִּי במִתְפַּיְטִים על מוֹת אִשה אהובה האומרים חיינוּ הגשמיים הם שיקוּף, האומרים מוות כשינוּי תְּצוּרָה, האומרים מתוך הרוחניוּת שלהם, והלכתי אֶל וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר-חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת, ואֶל וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי-שֵׁת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת, ואֶל וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי אֱנוֹשׁ חָמֵשׁ שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת, ואל וַיִּהְיוּ כָּל-יְמֵי קֵינָן עֶשֶׂר שָׁנִים וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וַיָּמֹת, ואל כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ, ואל וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם, ואל וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה, ואל וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב, עַל-פִּי יְהוָה.

וקראתי שוב בתהִלים את ״וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד; ואת (וְאַתָּה) יְהוָה, עַד-מָתָישׁוּבָה יְהוָה, חַלְּצָה נַפְשִׁי; הוֹשִׁיעֵנִי, לְמַעַן חַסְדֶּךָ, כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶך״. השירה האומרת ״אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ״. ואז נחה מעט רוּחִי.

 

 

תהִלים ח: (ח) צֹנֶ֣ה וַאֲלָפִ֣ים כֻּלָּ֑ם וְ֝גַ֗ם בַּהֲמ֥וֹת שָׂדָֽי: (ט) צִפּ֣וֹר שָׁ֭מַיִם וּדְגֵ֣י הַיָּ֑ם עֹ֝בֵ֗ר אָרְח֥וֹת יַמִּֽים: (י) יְקֹוָ֥ק אֲדֹנֵ֑ינוּ מָֽה־אַדִּ֥יר שִׁ֝מְךָ֗ בְּכָל־הָאָֽרֶץ: 

 

 

יום שבת, 3 בינואר 2026

 מ



, מתוך ,על חוף ארצות״. נעמי ולך. הוצאת כרמל


 

עֲדִי

כחיוורוֹן השחר וכוַרְדּוּת האור במוֹצָא הרקיע וכמאמצֵי האור במוצָא הרקיע לקְרַב אל השָלֵם, כך קרֵבים החיוורוֹן והוַרְדוּת בפניו אל היפֶה כאילו קרֵבים אל פני אחותו מעיָן, כאילו הוכחת יכולֶת חייו, כאילו אי-המחלה שלו, כי היא כמעט תאומה שלו דומה לו כל כך, ואור הבוקר השלם לא מבטל את הדמיוֹן ואת היופי, והיא תלך עכשיו היא נערה מלצרית במסעדה מול החוף, נבדלת ממנו שם, לא הוא, אבל היא נשארת עוד זמן מה, אחותו הצעירה היפה עוד זמן מה, רואָה את מאמצֵי החיוורון והוַרְדוּת, אבל אולי יֵרד בשעת בוקר כזאת אל החוף כי קרוב החוף ונקי החוף לא מתאבך תחת השמש, כי שעת בוקר צלולה רַכָּה כזאת, ומה הוא יעשה בבוקר הרַךְ בכמעט סתיו רך, והוא אומר שילך לכמה הרצאות באוניברסיטה, מין סטודנט חולה נחלש בזמן ההרצאות, ומעיָן משווה אותו ליהונתן, מין סטודנט שוכב בקיץ על שֹפת הים ובא אל המסעדה ומספר לה על אסונות הים ועל הטרגדיוֹת, לא מספרת לו על יהונתן, כאילו רק בעינֵי רוחה הדמיון שלו לאחיהָ, רק למענה החיים הדומים האחרים האלה בלי מחלה שלמה, בלי קץ החיוורון והחיים, אבל היא אומרת יש בחור אחד עצוב בקיץ במסעדה, אומר על העצב לא בגלל גורל, לא כמו בטרגדיות, אבל היא מדמה את מוֹת אחיהָ היפה, חושבת דווקא גורל, והיא כמעט נסחפת עִמו אבל עליה לשמור את נפשה כמו יהונתן כמעט-אחיהָ חלש-הגוף לא בגלל גורל, היא לא תיסחף, היא, אחותו, לא הוא, עצובה כמו יהונתן יכולה לשכב על שפת הים, לראות שם נערים כי היא נערה, לראות את סירות המפרשֹ היפות כנערות קַלּוֹת-התנועה, כאילו חברותיה, כאילו היא. 

אבל רובץ החוף תמיד, ושָטוֹת סירות המפרשֹ היפות התמימוֹת כאילו קשורות אליו, יְחַכּוּ לה, כי ארוך הזמן, והיא הולכת אל המסעדה, תגיש תקריב מאכלים שם, ויחבבו אותה אוכלֵי המאכלים אבל לא ימשכו את לִבה אוכלֵי המאכלים, לא יודעים על נפשה, ולא תישאר כאן זמן רב, נערה בסוף הקיץ, בִּתם של אִמהּ ואביה, בִּתם של דאגוֹת אִמהּ ואביה, והם במרפאוֹת בית החולים בשעת בוקר מטפלים בבני אדם רבים, יטלפנו אל בְּנָם בעוד זמן מה, ישמרו עליו, ישמרו על נפשו, וכבר קולות בני אדם מן הים וכאילו קולות הים נרגשים עמוקים ודאגות על החוף. 

כמו הספינות המהירות, כמו הספינות יְפוֹת-ספסלֵי-החותרים הנושאות את בני האדם אל המלחמה, ורק חלקם ישובו, ובהם אודיסאוס הנהדר, כך ימיו מהירֵי השחר והעֶרֶב ויודעֵי ההגעה נושאים אותו, בלי הסיכויים של אודיסאוס, בלי יתְרוֹן יופיו והמשך ההליכות אל ההרצאות, בלי יתרון אִמו ואביו, בלי יתרון הרופאים, לא ירַפאו אותו, אבל הוא יורד אל שפת הים, יכול לשכב על שפת הים בתוך הימים יודעֵי ההגעה, אבל הוא כמעט נער, לא מת מוטל על חוף צדפים ואצות, רק הולך על קַו המים והחול דווקא כמו ילד, לא צריך להֵרָפֵא כאן, בחוף בלי יעד, מביט על ציפורים עפות, והוא ציפור הולך מצייץ קַל, לאן ילך על קַו המים, ורואֶה את השמש כמעט באמצע היום, לא כציפורים, לא דַקה כקַו המים, והוא שוכב תחת השמש, וקולות וקריאות על החוף לא בגללו, הוא, עֲדִי, לא טבוּע, לא מוטל, כמעט-נער יפה נהדר מבִין את היָמים המהירים ואת הספינות המהירות, ואת תנועת הים, קשורה אל החוף, תמיד מֵי ים רוחצים חול צדפים אַצות שִכְחוֹת-חיים, מַבריאים את החוף, והוא יכול לשכב עוד קצת בלי סכנה כאן, ושתי בחורות יושבות לא הרחק מסתכלות עליו עכשיו, לא רואות חיוורון לא מתעניינות בשִכחוֹת חיים על החוף, ועוד בחורים על החוף אבל הן רואות שהוא משהו אחר, כאילו זר אולי מארץ אחרת, לא רואות את ארץ המחלה, ויש להן זמן ביום סוף קיץ יכולות לחכות קצת, כי הוא בטח יסתכל עליהן, כי הבחורים האחרים מסתכלים, אבל הוא נמשך אל ארץ המחלה, הוא המכיר אותה, המבין אותה, ומה לה ולבחורות ולבחורים על החוף, כנראה מאושרים, סומכים על זה, לא יודעים על הימשכותו, על התמסרותו, על הבנתו, על אי יכולתם של הוריו לרפא אותו, במהירות הגעַת הימים, והן דווקא ממשיכות להסתכל עליו, כי הן לא יודעות מה יש לו. 

ומעיָן עדיין במסעדה חושבת הוא הלך אל חוף הים, ולא ירַפא אותו חוף הים, אבל לא ישכב על החוף כמו יהונתן הלא נזהר, היא חושבת, המדמֶה שם שהוא בְּנוֹ של הים, נמשך אליו, שוכב על שֹפתו, רק על שפתו, לא טובע בו, ונמשך גם אל תענוגות המסעדה, ואומר שגם בו חֶלבם ודמם של החיים, ואומר שהתאהב בבחורה נחמדה על החוף באהבה רוחנית לא נגמרת אצלו, כי הוא, יהונתן, מסוגל לאהבה לא נגמרת, ומה היא, אסור לה להיגמר, היא, מעיָן, היחידה, והיא הולכת לחפש את אחיה על החוף, כאילו רק מין הליכה על החוף, היא חושבת, רואָה את הים היפה, את החול, את הצדפים, את הנערים, והיא כמו הנערים, מסתכלת גם אל השמַיִם היפים, וכאילו קַלים השמים והיא קלה הולכת גם היא על קַו המים, והיא רואה אותו שוכב לא מוטָל לא מת, רק כמו יהונתן מַכִּיר-החוף ומַכִּיר לא-גורל, כמו יהונתן הלא-חולה-מאד, ושתי הבחורות על החוף חושבות היא אחותו, דומָה לו כל כך, וציפורים עפות וסירות מִפרש שָטוֹת תמימוֹת, כאילו חברותיהָ, כאילו היא. 

 

 



                                       



יום שישי, 2 בינואר 2026

זיכרון שיחה לפני שנים עם שמעון אבני

 



 

 

זִכְרוֹן שיחה עם שמעון אבני על הצורֶך בחוכמה באמנוּת הוליך את מחשבותַי אל אמונה באמנוּת והרי היינו צריכים לדבר על חוכמה ואמונה באמנוּת, הרי הן שתיהן השאיפה הגדולה אל הלא-מושֹג. וכל המחשבות המשווֹת את האמנוּת למַרְאוֹת הטבע, למראות החיים, הן אי-רְאִיַּת החוכמה והאמונה שבאמנוּת. וחשבתי שהאיסור על עשיית תמונה ב״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה״ הוא איסור על החוכמה הזאת, איסור על השאיפה הגדולה אל הלא-מושֹג, אל מעל כל מה שידוע. 

 

כשחזרתי לקרוא ב״מידלמארץ׳״ כמעט ראיתי בפתיחה את אזהרת יצירת הסִפרוּת עצמה מן המחשבה שהיא תוכל להגיע אל הנשגב הלא-מושֹג, כאילו חוכמת השאיפה אל הלא-מושֹג שהיצירה זקוקה לה והאזהרה מפני אשליית ההשֹגה צריכות להתקיים יחדיו ביצירת הספרות הזאת. חוכמת השאיפה אל הלא-מושג וחוכמת השִֹכְלִי הן הכרח בה. 

״...הִמריאה לתור לה מין סיפוק שאין לו גבול, מין יַעַד אשר לעולם לא יצדיק לֵאוּת, אשר ישלים בין יֵאוּשוֹ של האני ובין ההתלהבות שבתודעת חיים שמעבר לאני״

״...אשר פעימות לִבה האוהבות ואנחותיה אל טוב בלתי-מושג חולפות ברעדה ומתפזרות בין מכשולים תחת אשר תתרכזנה באיזה מעשה שרישומו יוכר לאורך ימים״ [מהפתיחה של מידלמארץ׳, ג׳ורג׳ אליוט, הוצ׳ דביר, תרגום: ג׳נטילה ואפרים ברוידא. ]

 

ועוד על האיסוּר ״לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה״, כי האיסוּר רואה בתמונה לא רק את שאיפתה אל הלא-מושֹג שלמעלה מן האדם אלא גם את ההגעה אל הלא-מושֹג שלמעלה מן האדם, אל מעַל לכל הטבע והחיים, אל מעַל כל הידוע, אל מַרְאֵה האלֹהים. 

 

[בתמונות: The Marriage of Reason and Squalor

Frank Stella
מידלמארץ׳. ג׳ורג׳ אליוט]

 

 

 

                                                    


                                               


 











                 של הרישום של

חזרה אל ספרי