נִטפלתי אל ״שֵמות הם באמת דבר מה שאין לו שיעוּר״ כאילו רק בגלל הִרְהוּרים ישָנים על שֵמות, המַגדירים דברים, ועל כמעט ערטילאיוּת גדרוֹת ההגדרוֹת האלו, על כמעט-צירוף כמעט-דמיוני של גדרוֹת ההגדרוֹת ושל אֵין קֵץ,
אבל האם לא יוצרת הסִפרוּת עצמה את גדֵרוֹתיה ללא שיעור, האם היא לא מכירה תמיד את צירוּף הגדֵרוֹת והערטילאיוּת,
והאם לא אומר פונטנה שמוכרחים הדברים בסִפרוּת להיות ללא שיעוּר.
ובהמשך הקריאה עדיין עניין השֵמוֹת. מין צורֶך השֵמוֹת, נדמה לי, אולי בכל זאת רק בגלל הִרְהוּרַי שלי. אולי אדע בעוד המשך הקריאה.
ובעת הקריאה אני מרגישה את יְפִי התרגוּם, את יושרוֹ, ומין נדיבוּת, אולי עַנְוַת הידיעה על מה שאין לו שיעור.
״שֵמות הם באמת דבר מה שאין לו שיעוּר״
״...ושמות לא אומרים כלום.
מי ששמה מלוזינה אמורה לדעת מה שמות אומרים״
״...משהו יהודי עתיק, בסופו של דבר, זה תמיד הכי טוב, מה דעתך על רבקה?״ [השטכלין, תיאודור פונטנה, עמ׳ 117, 139, 180, הוצאת אפרוח, תרגם רועי כנען]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה