״הפעם לא היתה לו עוד תקוָה, זה היה ההתקף השלישי״. האחיוֹת. ג׳יימס ג׳ויס
הפעם חזרתי וחשבתי על התחלת הסיפוּר ״האחיוֹת״ כשחשבתי על עצמי אף על פי שידעתי שאסור לי לחשוב על איזה דִמיון לי, והרי עניינַי לא מעניינים את יצירוֹת האמנוּת, ובערב קראתי שוב את הסיפור, ושוב הערצתי אותו, וכך הִשכחתי לזמן מה את עניינַי.
ובכל זאת, אחרי כן חשבתי על ״אור רָפֶה ושָוֶה״ ועל הסיפור שהוא כולו שָוֶה וגם נִפְעָר ועל נפשי שיש בה רָפֶה ושָוֶה וידיעה על הנִפְעָר. כאילו נוצרו מִלּוֹת הסיפוּר גם למען נפשי.
״הפעם לא היתה לו עוד תקוָה, זה היה ההתקף השלישי. ערב-ערב עברתי על פני הבית [הימים היו ימי פגרה] ובחנתי את ריבוע-החלון המואר, וערב-ערב מצאתיו מואר באותו האופן: באור רפה ושָוֶה.״
״...תמיד היה יותר מדי מצפוני, אמרה, חובות הכהונה היו קשות בשבילו יותר מדי, ואז, אפשר לומר, נכשלו חייו.״ [האחיות. ג׳יימס ג׳ויס. מאנגלית אברהם יבין]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה