לפעמים כמה מִלים נוגהוֹת בנֹגַהּ דק על הספר כולו ונדמה אז שהוא כולו נוגֵהַּ. המִלים ״1045ליש״ט ניתנו לאלן דוהרטי, האומנת הזקנה של בֶּרְק, אשר יצאה בעקבותיו לאוסטרליה זמן-מה לאחר צאת המשלחת לדרכה״ נוגהות לקראת סוף הספר, פתאֹם, כמעט כתעתוע, כמעט כמו אותם ״מראות תעתועים מוזרים נִכחם על פני המישור״ או כשַחַר-דק-פתאֹם על פני המישור.
אלן דוהרטי האומנת הזקנה של בֶּרְק היא כמין חֶזיוֹן-תעתועים-פתאֹם על פני הספר, כמעט עלומה אבל נוגהַת בְּנֹגַהּ-בהיר-פתאֹם שלה ושל בֶּרְק ושל עָבָר שלה ושלו, ושל יציאתה בעקבותיו לאוסטרליה [כשהוא בן 39], ושל מסעו אל לב היבשת, ושל מותו שם, ואולי של הרגשת אסון ושל אהבה ארוכה בתוך הזמן.
כשחיפשתי לפני שנים ידיעה כלשהי על אלן דוהרטי האומנת הממשית של בֶּרְק לא מצאתי דבר, והשוויתי אז את דְּמוּת-הסִפְרוּת שלה לדמות מינקת רבקה בספר ״בראשית״, כי המִלים ״וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת״, פתאֹם, נוגהות על רבקה, על יעקב, על עזיבתו הארוכה, על דבר אבוד.
[דבר אחר. שוב ראיתי איך תיאוּרֵי חקירוֹת הוועדה והעדויות שנִתנו לה, לקראת סוף הספר, מראים לא רק את העָלוּם של המסע ושל תוצאותיו, אלא גם משהו מן העָלוּם הטבוּעַ בסִפרוּת עצמה.]
[הציטוטים מ״נחל קופר״, אלן מורהד, תרגמו רחל רביד ושמואל שיחור, עם עובד, 1965]
 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה