יום שבת, 3 באפריל 2021

...וזה שונה מהשיח אצל אפלטון, שהוא עִם הפילוסוף, עִם מחשבה שתכניע את המחשבות האחרות [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה של פסח].

 

בשיחה על "וכאן הבן שואל את אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו" אמר ישראל שעל פי המִשנה כאן אין צורך בהגדה, שבה השאלה ידועה מראש, מקובעת, וכבר אינה שאלה. 

וכאן במִשנה, הדעת שיש בבן היא שיש זיכרון, לא זיכרון העם אלא זיכרון האב, וזה שונה מהשיח אצל אפלטון, שהוא עִם הפילוסוף, עִם מחשבה שתכניע את המחשבות האחרות. ויש כאן גם לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כי האב צריך להבין את דעתו של הבן, כי יש כאן הצורך של הזיכרון לפגוש את העתיד, וכוס שני הוא הסימן שהעתיד מתחיל לבחון את העבר, כשהבן מיַצג את העתיד והאב את העבר. לא החכם מייצג את העבר, ולא הזיכרון של העם, אלא זיכרון של אדם מסוים, האב. והמִשנה עוסקת כאן בזיכרון מצטבר מניסיון ולא מהבנה

ועוד דבר כאן, כי אם אין בו דעת הוא לא שואל, ואביו מלמדו, ואביו כאן שואל מה נשתנה, ויכול לשאול רק את מה שהיה בדור שלו, מה שכבר הִכיר בעבר, ולא את מה שיהיה, אמר ישראל, וזה כבר אובדן השיחה, אבל הפרשנוּת של שיח החכמים היא הדומָה לשאלות שהיו יכולות להישָאל. 

אחרי כן המשכנו אל המסתתֵר מאחורי מה נשתנה. 



[מִשנה פסחים פרק י    משנה ד

[*] מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה:]          



אין תגובות:

פרסום תגובה