עוד על הדוֹמים הלא-חיים באמנוּת

 

נדמה שקַל כל כך לראות את הנוֹרָא שבדומים הלא-חיים של האמנוּת הפלסטית וכמעט קשה לראות את הנורא בדומים הלא-חיים של הסִפרוּת, וכמעט קשה בעצם לראות שהם הלא-חיים, כאילו החיים עצמם הם הנמצאים בתוך הסִפרוּת. אבל הרי רק כאילו, כי כל מה שיש בסִפרוּת הוא הדוֹמֶה הלא-חי, העומד לעצמו. אבל כמעט כנגדנו. 

אני חושבת שוב על "יוסף ואחָיו" של תומס מאן ועל דמות יוסף שלו שגם היא הדומֶה הלא-חי, ושכאילו אפשר בצעד אחד קטן לעבור אליה מיוסף של ספר "בראשית" כי קל המעבר מדְמוּת אל דְּמוּת [ובכל זאת אולי היה גם יוסף חי, שספר "בראשית" מכיר], ושהיא לגמרי מחוץ לכל חי, וש"חייה" בתוך הסִפרוּת הם הדומים הלא-חיים, ואני חושבת גם על כעסם של בני עירו של תומס מאן כשחשבו שהוא כתב עליהם ב"בית בודנברוק", עליהם ממש, ואולי לא ראו כלל את אי-החיים שבדמויות הדומות של הסִפרוּת, את מה שבאמת יכול להחריד בקרוב-הרחוק הלא-חי. 

ובאיזו קַלוּת בוודאי ראו הרומאים את הנורא בתוך הדיוקנאות המפוסלים של בנֵי משפחותיהם שהלכו לעולמם, הדיוקנאות שנעשו על פי מסכות המוות שלהם, שהם הדוֹמים הלא חיים, שמעולם לא היו חלק מן הגופים החיים, מדמם, מבשרם. כמו מַרְאוֹת האמנוּת כולה. 

[בתמונה למטה: "תיירים" של דוויין הנסון. הדומים הלא-חיים, הלא-מתים. ]

                                                                 

Sculpture

Duane HansonTourists