התחלנו בעניין הגְּנוּת, בצורֶך בגנות, כאן במשנה "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח...". ומתחיל בגנות הוא על פי דעת הבן אבל האב מתחיל בגנות, והגנוּת והשבח הם חובה, והגנוּת היא על הרע שבעבר, והמִשנה אומרת אסור לעמעם אותו. ולכן מתחיל בגנוּת. והגנות היא על דברים ביציאת מצרים, ובעצם כל יציאת מצרים שייכת לגנות כאן, אמר ישראל בשיחה שלנו, ולמה מסיים בשבח, בשביל העתיד לבוא, אבל אין לדעת בוודאות מהו סוף השבח, כי לא ידוע מה יהיה והשבח יכול בעתיד להֵהָפֵך לגנוּת.
ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה, הוא צריך לדרוש את הפסוקים האלה, אומרת המִשנה, לפרש אותם, כדי למצוא את המקום שאתם עומדים עכשיו, גם הקורבן. ולפנֵי "אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב" ואחרָיו הפסוקים על הָאָ֔רֶץ אל מול הסָפֵק על הארץ, "וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ ... וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: (ג) וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ: (ד) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן...וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ: (ה) וְעָנִ֨יתָ וְאָמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי־שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב (ו) וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים...(ז) וַנִּצְעַ֕ק אֶל־יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְקֹוָק֙ אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶת־לַחֲצֵֽנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵ֤נוּ יְקֹוָק֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל...(ט) וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ..."[דברים כו].
ודיברנו על ארמי אובד אבי שבהגדה הוא לבן הארמי וחשבנו גם על פֵּרוּש שבו הוא אברהם שלא חזר לארם אלא ירד למצרים, ובשניהם סָפֵק בארץ, כי ב"וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה" אתה מספר לכהן למה לאבותיך לא היה קשר עם הארץ, למה הם לא רצו את הארץ וירדו למצרַיִם. כאן, בספר "דברים", אדם מביא מפרי הארץ לכהן ואומרים לו יש סָפֵק ברצון ובצורך בארץ הזאת.
ודיברנו קצת על לבן בהגדה, שביקש לעקור את העם כולו, את הדימוי של העם הזה, הקשר שלו אל הארץ. ולבן הוא בעצם מאבותינו [סב של בני יעקב], והצליח לשכנע את יעקב להישאר בגולה [וַיֹּאמַ֑ר נָקְבָ֧ה שְׂכָֽרְךָ֛ עָלַ֖י...], וניסה להשמיד כך את הדימוי של "לֶךְ־לְךָ", שהוא הקשר של שם אלֹהים והעם, ואם כך דמותו של לָבָן עצומה, אמר ישראל, ושמו לָבָן, כצבע בגדי הכהנים, והוא האלטרנטיבה לכל הדימוי של העם הזה [וההגדה הגדירה את הגנות בו ולא המשיכה אל השבח שלו].
[משנה פסחים פרק י
מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה:]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה