יום שבת, 20 במרץ 2021

עוד על "הדָּם בכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם", והאמנוּת הנִפרשֹת על הרִצפה [2]


בגלל הדם ביַבּשת ובכל ארץ מצרים חזרתי אל המחשבות על האמנוּת הנִפרשֹת על הרִצפה, כי הדם המופיע אינו מאיים מן השמַיִם אלא הוא רובץ בארץ, ואפשר להסתכל עליו כמעט מלמעלה, קצת כמו על האמנוּת שעל הרִצפה, והוא כמין תמונה תחתונה, תמונת הקרקעית שלנו. 

ונדמה שכאשר הוא מופיע כתמונה תחתונה כולו נראֶהואף על פי שהוא החומר העומד לעצמו בארץ, מחוץ לגופים החיים והמתים, וכמעט זר, הוא גם החומר הכמעט קרוב לנו, והרובץ אִתָּנוּ בארץ. וכמו האמנות הנִפרשֹת על הרצפה, כשהוא נפרשֹ על הארץ הוא מצליח להיות מוחשי כל-כך בעת שהוא גם שואף אל הערטילאיוּת של התמונות. אז, הַרְגָּשַת הזוועה שלנו נעה בין האמונה בַמוחשיוּת שלו ובין האמונה בערטילאיוּת התמונה. 

וכך, כשהוא ביַבּשת ובכל ארץ מצרים, הוא גם מסביר קצת את הרגשת הביטחון של האמנוּת המשֹתרעת על הרצפה, שאין בה האִיוּם הנִשֹגב שיש לאמנות שעל התִקרוֹת, ואין בה העמידה מולֵנו וכנגדנו שיש לאמנוּת שעל הקירות, ושבכל זאת, כשהיא משֹתרעת על הרִצפה היא זוכה במבט-העל שלנו על מה שנראֶה כיַבּשת שלנו, כשטחים העמוקים של חיינו, כשִטְחֵי-הַדָּם שלנו. 


[אולי הדם בכל ארץ מצרים מופיע כראשון במכות מפני ששטחֵי הדם העצומים הם כתמונה עם רושֶם הרעיון ועם זוועַת התמדַת הרעיון.]        


"וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה; וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת." [שמות ד']

וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר, לְדָם...וַיְהִי הַדָּם בכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם." [שמות, ז']


אין תגובות:

פרסום תגובה