ד"ר פיליפ ס. האנץ' דיבר בהרצאת פרס נובל ב-1950 בעיקר על הִתפתחוּת התיאוריה שהובילה בסופו של דבר לשימוש בקורטיזון ובהורמון בלוטת יותרת המוח [ACTH ]. הוא אמר שבערך ב-1923 הוא החל בעבודתו בנושא מחלות ראומטיות ובדלקת מפרקים בפרט בתוך מסורת קודרת של פסימיוּת. סיפור ששמע ב-1929 מחולֶה בדלקת מפרקים על הופעה פתאומית של צהבת עם נסיגה של תופעות דלקת המפרקים, הוא אמר, פתח את הפֶּתַח למחקר חדש ולתפישה חדשה של המחלה. על מעמדם הנוכחי של קורטיזון ושל ACTH אמר שהם מציגים תמונות לא סגורות, ושעדיין לא הוגדרו הקצוות של יכולתם.
ד"ר האנץ' עסק גם במחלת הקדחת הצהובה, וב-1937 החל לתעד את תולדות הגילוי של הקדחת הצהובה ולחקור את הניסויים של הוועדה לקדחת צהובה של צבא ארצות הברית [U.S army yellow fever commission]. הוא התעתד לכתוב ספר על הממצאים, ולא כתב אותו בסופו של דבר.
ד״ר האנץ׳ מת ממחלה בשנת 1965, ובאוסף המסמכים הנקרא על שמו גם מכתבים אישיים של חברי הוועדה ושל המשתתפים בניסויים, ונדמֶה שאפשר לראות בו משהו מדמות הספר שהיה ד"ר האנץ' עתיד לכתוב.
נדמה לי ששד״ר האנץ, שתיאר את הקורטיזון ו ACTH כמציגים תמונות לא סגורות, ושכתב לפרנק לואו [frank f. law] בעניין ציוּרֵי הקדחת הצהובה שהיה רוצה לדון עם מר קורנוול על תכנית נוספת שתהיה מה שאפשר לכנות גִרסה קובנית של ציוּרֵי הקדחת הצהובה לצד רישוּמֵי ההכנה הראשוניים שכבר נעשו, ראה בעיני רוחו את הבעַת דמותם של הקורטיזון ו ACTHכמעט כהבעוֹת הנמשכוֹת בתוך הציוּרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה