אתמול שוב "הרוצחים" של המינגווי, והמחשבה על הדיאלוגים בו ועל דיאלוגים בסיפוּרים של פלאנרי אוקונור, ועל הבעַת הרוע בכל תפארתה בסיפורים של פלאנרי אוקונור, והצורך שלהם, בעצם, בתפארת הרוע, עד קצה יכולת ההשֹגה שלהם, ועל עַז כמוות רוע כעַזָּה כמוות אהבה. ועל יכולתם של הסיפורים האלה שלה, העַזים כמוות, לשמח אותי.
ושוב גם הסיפורים "המיליונר" ו"איש בלואיזיאנה" של תומס מק'גווין, לא עַזִּים כמוות ובכל זאת עַזים, ואחר כך המחשבה שאפילו תכונה עזה אחת יכולה להספיק לו לסיפור הקצר.
ושוב, ב"המיליונר", "ובטי אמרה שעדיין אין לה את הדיונות של ילדוּתה וכי האגם המטופש וחסר הריח שם, בחוץ...", המִלים האלה של בטי שהגיעה לשם עם בִתה ההרה בת החמש עשרה כדי למסור את התינוק שיוולד לה לשופט אנס ואשתו מוֹנָה, נוגעות ללִבי כאילו בגלל עניינַי שלי.
[הציטוט מהסיפור "המיליונר" בקובץ הסיפורים "לעשות מכה", תומס מק'גווין, הוצאת ביתן, מאנגלית מיכאל אביב]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה