בשיחה שלנו על "הפסוק הזה המִדְבָּר אמרוֹ, אמר המִדְבָּר אני מִדְבָּר וחביב אני" דיבר ישראל על עניין סדר המדרשים, והרי הסדר של הדומֶה והשונֶה והנובע והמנוגד וההפוּך מגלה גם את הִצטרפוּת המשמעויוֹת שלהם למעֵין אוויר עליון שלהם.
וכאן, אני מִדְבָּר וחביב אני הוא ניגודם של כל המדרשים הקודמים על אני חבצלת השרון, והוא כאן בלי בצלאל ומקדש ויציאת העם ממצרים, כי המִדבר הוא מצב אוניברסלי, הוא מרחב שאין בו מקום לְעם, והוא ניגוד לעם, והוא חביב על אלֹהים, והוא זה שאומר "ואני מרטיב מעשים טובים". הוא שיצמיח מעשים טובים.
ואחר כך "לא היא חבצלת ולא היא שושנה", הדבר ההפוך מחבצלת, במדרש האחר, וכשלא היא חבצלת ולא היא שושנה מה היא? והיא חבויה בצִלה, לגמרי לא נראית, כהיפוך של המדרשים שבהם היתה חבויה בצִלם של אחרים, וחבצלת ושושנה כאן הן אותו הצמח, אבל לא היא חבצלת ולא היא שושנה באותו זמן, וכל זה כמו ביטול של המדרשים האלה, וביטול גם מה שנאמר עליה בפסוק שבשיר השירים. כי אי אפשר בעולם לממש דבר עד הסוף, כי בטבע הכל זורם ומשתנה, אמר ישראל בשיחה שלנו, ואין דבר יכול לומר בו "אני הוא" באופן גמור, וגם, חשבנו, ראה המדרש הִתיפיפוּת שיש בפסוק בשיר השירים וביטל את הצורך בה.
[שיר השירים פרק ב פסוק א – ב (א) אֲנִי֙ חֲבַצֶּ֣לֶת הַשָּׁר֔וֹן שֽׁוֹשַׁנַּ֖ת הָעֲמָקִֽים...
שיר השירים רבה
ב ר' ברכיה אמר הפסוק הזה המִדְבָּר אמרוֹ, אמר המִדְבָּר אני מִדְבָּר וחביב אני, שכל טובות שבעולם חבויין בי, שנאמר (ישעיה מ"א) אתן במדבר ארז שטה, נתנם לי הקדוש ברוך הוא שיהו שמורים בי, וכשהקב"ה מבקשם ממני אני מחזיר לו פקדונו בלא חסרון, ואני מרטיב מעשים טובים ואומר לפניו שירה, שנא' (שם /ישעיהו/ ל"ה) יששום מדבר וציה...
ג רבי יודן ורבי אליעזר, רבי יודן אמר אני חבצלת לא היא חבצלת ולא היא שושנה, אלא כל זמן שהיא קטנה הוא קורא אותה חבצלת, הגדילה קורא אותה שושנה, חבצלת ולמה נקראת חבצלת שחבויה בצלה,"]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה