כמובן, הציוּר לא יכול להשֹיג את ההפשטה הגמורה אלא רק להתקרב אל קְצֵה יכולת ההשֹגה שלה, ואין לו צורך בצורות מופשטות כדי להתקרב אליה, אלא רק במין דבקוּת בהיותו דמוּתוֹ הלא חיה של דבר. או הדומֶה הלא חי.
בגלל השיחה עם ישראל על ההפשטה הגמורה והלא גמורה של האל ועל דמותו הפלסטית של הדיבוּר עצמו שהיה מחַזֵּר, אני חוזרת אל המחשבה על הציור Untitled-XXXIשל דה קונינג ועל ציורים מאוחרים שלו, ואל המחשבה על הצורות המופשטות יותר בציורים המאוחרים שלו, שהיו בעינַי מין נִסיוֹנוֹת לשינוי, לחידוש, ושעכשיו נדמה לי שהן גם נִסיוֹנוֹת להתקרב עוד אל השֹגַת ההפשטה הגמורה. יחד עם השגת ההֶכרח השָלֵם של הציור.
ונדמה לי שאף על פי שהציורים המאוחרים האלה לא הצליחו להגיע אל הכרחיוּת ולא התקרבו עוד אל השֹגַת ההפשטה הגמורה יכול הרצון הנמשך להתקרב אל החידוש הגמור ואל ההפשטה הגמורה להיות נוגע ללב.
[ואולי יש בהם הרצון לחזור אל מין הבעה ראשונית ופשוטה יותר
של רעיונות ישנים, אבל לא רציתי לחשוב עליהם כך.]
מהציורים המאוחרים של דה קונינג
Untitled-XXXI
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה