בעצם, דיברנו גם על ההפשטה הלא-גמורה ועל דמוּתוֹ הפלסטית של הדיבוּר בשיחה על מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקדוש ברוך הוא, על הדיבור עצמו היה מחַזֵּר, ועל הדיבור יוצא מימינו של הקדוש ברוך הוא לשמאלן של ישראל [וכל אלה על השאלה מי אמר את שיר השירים ועל ההכרח של מה שאמר שיר השירים].
כי ב״מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקדוש ברוך הוא״ , שכנראה קשור למעמד הר סיני, יש טענה עמוקה על הגדרת האל השלם, כי איך הוא יכול לתת תורה ולהיות שלם, ואצל המוסלמים גבריאל נתן את התורה כדי למנוע פגיעה בשלמוּת האל, בהיותו מופשט לגמרי, אמר ישראל, ואין כאן ויכוח עם מוסלמים אבל הבעיה קיימת, הצורך לשמור את האל שלם. וכך, יש כאן דיבור של אלֹהים והמלאך קצת מעדֵן את אי-השלמות של אלהים, מוציא את הדיבור במקום אלהים.
וכשהוא בא לכל אחד מישראל ואומר "מקבל אתה עליך את הדיבור הזה כך וכך דינין יש בו כך וכך עונשין יש... ", הוא הופך את הדיבור למשהו ניטראלי, כי זה לפני הקב״ה, ומודיע להם מה יש בדיבור הזה, וזה הפוך מ"נעשה ונשמע", שהיה קבלת כל התורה באופן עקרוני, שעדיין לא שמעו מה יש בתורה הזאת ובכל זאת החליטו לעשות.
ובשֹכר הוא מפתה אותם. בפיתוי קל, כי התחיל עם העונשים, וכאילו הזהיר אותם בתחילה שזה יהיה קשה מדי. ו״היה ישראל אומר לו הן״, שאפשר לקבל תורה בלי אלֹהים, אמר ישראל, ולקבל אלוהותו של הקב״ה שונה מלקבל את הדיבור של אלֹהים. כלומר יכולה להיות תורה שהיא רק בדיבור אלֹהי בלי לקבל את אלֹהים, ולהתנהג כאילו התורה וההלכה היא יצירה אנושית. האמונה באלֹהים קשה מקבלת הלכה. [ורק המלאך שואל על קבלת אלוהותו של אלֹהים ולא אלֹהים שואל אותם. ] וכשהם אומרים הן והן מיד היה נושקו על פיהו, וכך הנשיקה היא החיבור בין הרוחני, השיר, ובין הפיסי.
והדיבור עצמו שהיה מחזֵר על כל אחד ואחד הוא כמעט כבעל צורה מוחשית, מתהלך, ומחזֵר על כל אחד ואחד מישראל. ומחזר כי תורה מנוגדת לאדם. והדיבור הוא לא רק נציג האל אלא גם נציג האדם. אדם מגדיר את הסובב אותו בעזרת השפה. והדיבור אומר ״ מקבלני את עליך״, הוא והמלאך מדברים על קבלת הדיבור, שהוא גבוה מהמלאך כי הוא הדיבור של אלֹהים שברא את העולם, כולל את המלאכים.
[ואחרי כן דיברנו על ״שהיה הדיבור יוצא מימינו של הקדוש ברוך הוא לשמאלן של ישראל...״. הדיבור שהיה חוזר אל הקב״ה שונה ממה שיצא.]
[הציור הזה של דה קונינג לא שייך לעניין המדרש, אבל חשבתי שברצותו להגיע אל ראִיית המופשט הוא בעצם מגיע אל מין דמוּת כמעט פלסטית של המופשט, כמעט דמוּת גוּפִית של ההפשטה. אולי לא רק בגלל אי היכולת להַראוֹת הפשטה גמורה, אלא גם בגלל הרצון שלו לשמור משהו ממראֵה הגופים.]
[שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א
ב ד"א ישקני מנשיקות פיהו אמר רבי יוחנן מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקדוש ברוך הוא,על כל דיבור ודיבור, ומחזירו על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבל אתה עליך את הדיבור הזה, כך וכך דינין יש בו כך וכך עונשין יש בו כך וכך גזרות יש בו וכך מצות וכך קלים וחמורים יש בו, כך וכך מתן שכר יש בו, והיה אומר לו ישראל הן וחוזר ואומר לו מקבל את אלהותו של הקדוש ברוך הוא והוא אומר לו הן והן, מיד היה נושקו על פיו, הה"ד +דברים ד'+ אתה הראת לדעת על ידי שליח, ורבנין אמרין הדיבור עצמו היה מחזר על כל אחד ואחד ואומר לו מקבלני את עליך מישראל, כך וכך מצות יש בי, כך וכך דינין יש בי, כך וכך עונשין יש בי, כך וכך גזרות יש בי, כך וכך מצות יש בי, כך וכך קלין וחמורין יש בי, כך וכך מתן שכר יש בי, והוא אומר הן והן, מיד הדיבור נושקו על פיו]
Willem-de-Kooning-Untitled-XXXI
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה