מתוך "כרישום התקבצות העלים", הוצאת כרמל.
"והגעתי עד פה בטבעיוּת, אמר, כמו הנוסע בדרך, הרואה את שֹדרת העצים הנטועה לאורך הדרך נעה אל המרחק, ואת העלים מתגלים בבהירות מימינו ומשמאלו, ומרגיש בתוכו את הִתרחקוּת העצים וגם את הִתקרבוּת העלים, והרגשתי שאני יכול לראות את הכֹּל, את עמעוּם הצורות ואת התבהרותן, ואמרתי לאִמי, אני יכול לראות הכֹּל, ואיני רוצה להפסיד את הראייה. ראיתי את עצמי בכללוּתי ובפרטַי, ובתוך הפרטים ראיתי גם את סִבלהּ של חפציבה, ואמרתי לאִמי גם את חפציבה אני רואה, ואיני רוצה לבטל את הראייה הזאת. אמי שאלה אם הפסקתי לכעוס על חפציבה, ואמרתי הרי גם על עצמי כעסתי, ולפעמים לא הבחנתי ביני לבינה, והרי לפעמים ראיתי את עצמי מתערבב באנשים אחרים, והרגשתי את זהותנו המשותפת, ואף על פי שידעתי שחפציבה רואה עצמה כאדם נפרד, ראיתי גם אותה בתוך הזהות המשותפת. ויכולתי לומר לה שהתאים שבגופינו הם אחים, אבל לא רציתי להכריח אותה להרגיש את אחוות הבשר והדם, מפני שהיא סלדה מדברים כאלה. דווקא היא, שהסכימה לדבֵּר על כל עניין נפשי, סלדה מן הדיבור החושף את הגוף, והמגלה את היותנו בשר. גם אמי ואחותה סלדו מגילוי הבשר, וחשבתי שהיתה זאת צניעות עמוקה, שקבעה למענן את היפה ואת המכוער. כך חייתי ליד הנשים הנפרדות האלו, ובאותו זמן הייתי גם מתערבב בהן ובאחרים, ולפעמים הייתי לכאורה אובד, וחוזר, והבנתי שהאפשרויות שלי רבות..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה