עכשיו היה נדמה לי שהבנתי את המִלים של אלבר קאמי "לכתוב את הפרק ולהשמיד אותו", כשהרהרתי שוב בכך שהאמנוּת לא זקוקה לאהבה, והרי יכולתי לחשוב שהפרק נועד להיות רק מין חריגה לזמן-מה, וכמשאיר רק את רושמו, אבל עכשיו היה נדמה לי שהעיקר היה בעֵיניו לא לאהוב את הפרק הזה, ושמוטב היה לו לשֹנוא אותו מאשר לאהוב אותו, ולהרגיש שכך מובעת האמונה שהאמנוּת שלו כולה לא צריכה שהוא יאהב אותה, ושכל קיומה מתנגד מאד לאהבתו.
ואולי לזמן-מה התאהב ביופיוֹ של הפרק, אבל עדיין היה יכול לחזור ולקיים את מה שהיה ציווּי בעיניו. בוודאי אִי-אהבת האמנות שלו היה בעיניו אחד הציוויים שלה.
כמובן, רק דימיתי לי את מחשבותיו אלה בגלל הִרְהוּרַי שלי, ואחרי כן חשבתי על המורֶה שלי לציוּר, שאמר אל תתאהבי באיזה דבר יפה שהצלחת לעשות, ושכנראה התכוון לא רק לכך שהציוּר יוכל כך להתפתח עוד אלא גם לכך שהציור לא צריך שיאהבו אותו. אני חושבת שהוא האמין בזה. באי-הצורך של האמנוּת באהבה. הוא כנראה האמין שבעיקר היא צריכה לדון את עצמה.
אחר-כך, כשהמורה שלי פנה מדי פעם אל סגנונות חדשים באמנוּת שלו, הוא כנראה הרגיש גם שהוא מקיים את האמונה הזאת שלו.
["לכתוב את הפרק ולהשמיד אותו". אלבר קאמי, אדם הראשון, הערה לפרק "סן ברייה ומלאן". הוצאה לאור עם עובד. תרגמה אילנה המרמן.]
 |
| שמעון אבני [בגלריה ״מבט״] |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה