יום שלישי, 25 בספטמבר 2018

עוד על "הילני אִמו עשתה נברשת של זהב על פִּתְחוֹ של היכל" [יוֹמָא. משנה] ועל הסיוּם החורג.



כמו הסטה והַפְרָעָה בתוך מסכת יומא, וכהופעַת דבר זָר, אבל הזכרַת הנברשת היא גם כהופעַת זַן חדש בתוך שְֹדֵה גידול. והשדה כולו נמשך אל הזן הזה. 
והנברשת עצמה, שבשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, היא כמין הפרעה בתוך העולם, כי אור הנץ החמה לא זקוק לה כדי להיראוֹת כשהוא מופיע מן המרחקים, אבל היא גם יוצרת מין דמות או תמונה שלו. כאילו מראָה  דבר שלא היה קיים. 
והסיוּם של מסכת יומא, "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין? מי מטהר אתכם? אביכם שבשמיים.... ", הוא הסטה והפרעה בתוך אופי המסכת אבל הוא גם יכול פתאֹם להירָאות כפורץ את נוסַח המסכת אל מה שאין לכוון אותו, ופתאֹם נדמה לי שמסכת יומא נמשכת כל כך אל ההסטוֹת וההפרעוֹת, כמעט כאל שאר מקורות חייה.   
[ושוב מטרידים אותי הדברים הכתובים על אכילה מחֲצַר כָּבֵד של הכלב, שיש בהם מין זָרוּת, ומטרידה אותי ההימָשכוּת הנואֶלֶת של מחשבותַי אל "דּוֹמֶה בדוֹמֶה ירפא" , ההימשכות אל מין קִרבה מדומה. ]    
   
["הילני אִמו עשתה נברשת של זהב על פִּתְחוֹ של  היכל (יומא ג'. מִשנה) 
"בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע", ( גמרא).

"מי שנשכו כלב שוטה, אֵין מאכילין אותו מחֲצַר כָּבֵד שלו, ורבי מתיה בן חָרָש מַתִּיר"  (יומא ח' . משנה) ] 





                                 
                 

                                      
      

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה