הפיגומים לא מהרהרים בעניינים כגון אלה שעלו מן המדרש אל "עַרְבִית" של ביאליק ["הֲנִבְנִים שָם עַתָּה עוֹלָמוֹת וְאִם עַתָּה נֶחְרָבִים..."]. רק עולם קרוב ומוכָר נבנֶה ונחרָב אצלם, רק עולם אחד. ויש מין עצבוּת בַּפיגומים, מין עצבוּת בבנייה ובחורבן של רק עולם אחד. בנייה וחורבן כמעט לשווא. ומה אם הפיגומים יַראו לנו את קריסת החברות והכלכלה ואת נפילת העסקים והמפעלים. אבל הרי אנחנו כבר מכירים אותן. אנחנו כבר מכירים את העולם האחד, ואני רואה את עצבוּת בני האדם בלי העולמות הנִבנים והנחרבים.
ואני חושבת שאולי ה"רֶדי מֵייד" הוביל בתוך האמנוּת אל רק עולם אחד. אולי ברצונו להשיג את מה שכבר נמצא הוביל אל רק עולם אחד, רק אל מה שקרוב לנו. ויש מין עצבוּת גם בהתמדַת ה"רדי מייד".
והפיגומים פתאֹם מזכירים את התמדַת ה"רדי מייד", ונדמֶה פתאֹם שנלקחו מתפקידם במציאוּת אל האמנוּת לזמן מה ויוחזרו אל המציאוּת. בלי אָסוֹן אורב.  |
| רטנר, "מונומנט",מתוך התערובה ״סביבות עבודה״ [ביתן הלנה רובינשטיין] |
Goldschmied & Chiari, Where Are We Going
to Dance Tonight?. Museion,
Museum for Modern
and Contemporary Art in Bolanzo, Italy. i
חלק מן המיצב.
[נדמה שעובדי הנקיון במוזיאון שבטעות זרקו את המיצב לאשפה בעצם ראו בו את השגת ממשות המציאות. ]
חלק מן המיצב.
[נדמה שעובדי הנקיון במוזיאון שבטעות זרקו את המיצב לאשפה בעצם ראו בו את השגת ממשות המציאות. ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה