סוף הסיפור כמעט נקבע מתחילתו, כמעט כמו בטרגדיה אבל לא כמו בה, כי כשקוצֶר הדמיון של הגיבור משתתף בקביעת העלילה והִתפתחוּתָהּ הוא פוגם בתפקידו של הטבע כגוֹרָל ומבטל את אפשרוּת הגוֹרָל המוחלט.
כך נפגמת השאיפה אל ההִתפתחוּת הטראגית, אני חושבת.
כה גדולה אכזריוּת העלילה וכה גדול התיאוּר של הטבע הקשה, היכול להמית אדם, אבל אין בהם גדוּלַת הטראגיוּת, אני חושבת.
אילו היה הסיפור סומך לגמרי על צִדְקַת תיאוּר הטבע הקשה הגורָלי, היה יכול להַראות בשלמותה את צמיחת אכזריוּת העלילה מן הטבע ומן הנוף הקר הקפוא. אילו רק לא היה סוטֶה אל שבריר הצדקַת העלילה בקוצֶר הדמיוֹן.
[ " מכשלתו העיקרית היתה קוצר דמיון... " . מתוך "להבעיר מדורה". גרסה 2. ג'ק לונדון. תרגום: עודד וולקשטיין. הוצאה לאור תשע נשמות.]
[ “Day had broken cold and grey, exceedingly cold and grey, when the man turned aside from the main Yukon trail and climbed the high earth-bank, “ ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה