איזו מחשבה לא גמורה על הרצון הגובר של האמנות להיות מובנת מאד, לרבים מאד, התחילה להדאיג אותי כל-כך. המחשבה הזאת קצת מפרפרת, כאילו אין לה אחיזה, אבל אי-אפשר לזנוח אותה.
המחשבה הזאת היא לא על שאיפה של האמנות להיות רצויה, לא על ניצול-יתר של רעיונות קיימים וידועים, אלא על יצירת מעֵין שותפות עם הקהל שלה. כאילו האמנות אומרת לקהל שלה "כולנו בסירה אחת". גם המטאפורה הזאת קצת מפרפרת, מפני שהאמנות לא מרגישה שהיא עלולה לטבוע, אבל גם את המטאפורה הזאת אני לא זונחת עכשיו, מפני שהיא מתארת את האמנות ואת הקהל שלה כקבוצה שגורלה כמעט אחד.
משהו שקראתי על תפקידם של החפצים בתערוכה "טובין" במוזיאון בת-ים הזכיר לי את התנאי של גורל אחד שבמטאפורה הזאת, וחשבתי על קיומו של התנאי הזה גם ביצירות אחרות, למשל במִבנים של מיכל רובנר ברחבת מוזיאון הלובר, שהוקמו מאבנים של חורבות בתים ישראליים ופלסטינאים, ושיתפו אותנו בידיעה על מקור האבנים.
גם האבנים האלה הן מין "רדי מייד", כך שבסירה האחת שלנו הן כבר מוכָרות לנו מזמן, ההיסטוריה שלהן מוכרת לנו, הסִמליוּת שלהן כשהן בארץ אחרת, בלובר, וכשהן בונות שוב בית, גלויה לנו לגמרי, וכן, הן לא מרשות לנו לנטוש את הסירה, גם מפני שהבנאים של המבנים האלה הם ישראלים ופלשתינאים. אחרי שאנחנו יודעים את כל זה, קשה לחשוב שעוד נותר הרבה לדעת על היצירה. קשה גם לחשוב שה"רדי מייד" של האבנים הוא רעיון בתוך האמנות כמו שהיה ה"רדי מייד" של מרסל דושאן. הוא נראֶה יותר כמוביל אל תוך היצירה את הרעיונות הידועים מאד בשטחֵי-המציאות שמחוץ ליצירה.
אמנם, המחשבה המפרפרת לא יכולה להוכיח את טענתה. היא לא התפתחה עד כדי כך. אבל היא מצליחה לשמור על הדאגה. היא גם יכולה להזכיר לי געגוע מסוים לְמה שעשה מרסל דושאן, כשהפתיע את האמנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה