קצת על טענות הסיום האירוני והיפוכו ב"סיפור פשוט" של עגנון.
טענת הסיום האירוני וטענת ההיפוך שלו מוכרחות להיות הטענות של היצירה כולה לאמת. כי היצירה תמיד דנה את עצמה, היא בית-דין של עצמה, הדן בין אמת ללא-אמת, בין טוב לרע, וכשהיא מרשה לסיום שלה להיות אירוני ולא-אירוני בעת ובעונה אחת, היא עושה זאת בגלל פסיקתה לאמת.
הטענה שלה לאמת, שאינה תלויה בטענת המציאות שמחוץ ליצירה, בכל זאת דומה לטענת המציאות בכך שהיא מציבה לנגדה את מה שהוא בעצם בלתי-מושג, כמעט נשֹגב, ושבכל זאת נדמֶה שהוא ידוע מאד, וכן, מעֵין צֶלֶם כמעט מוחשי שלו נמצא כה קרוב. כשהיא מכוונת עצמה אל האמת הנשֹגבת, ואל השגת מטרותיה, יכולה היצירה לראות באופן ברור לפחות את ה"צֶלֶם" הזה.
הסיום האירוני וההיפוך שלו ב"סיפור פשוט", אני חושבת, הם חלק מגילוייהן של מטרות היצירה כולה, המופיעים גם בשם "סיפור פשוט" שיש בו לא רק האירוניה, אלא גם משמעות הפְּשָט. והרי יש פה גם רומן פשוט, המוביל את הגיבור שלו, הירשל, באחת הדרכים הידועות והרגילות ביותר. אמנם לפעמים נדמה שהרומן הפשוט מתקיים כאן בעיקר כמצע להֲפָכִים, לאירוניה, לרמזים, אבל בו מתפתח שלד העלילה, עם התפתחות דמותו של הירשל, ועם חלק מן ההבעות הרִגשיות שלו. קצת כמו בְמדרש של חז"ל, הפְּשָט, ההפכים, והאירוניה הם לגמרי שווי-ערך. והסיום שומר על שוויון-הערך הזה.
ומשהו על "סוף טוב" כמעט הכרחי בסרטֵי הבלשים ובסִדרות המתח. אף על פי שנדמה שהסוף הטוב נעשֶה למען רווחתם של הצופים, הוא בעצם הסיום הסביר ביותר, הכמעט הכרחי, לעלילה שכמעט כל התפתחותה היא לקראת פתרון תעלומת פשע.
גם על הסיום שיש בו אירוניה והיפוכה, ב"סיפור פשוט", אפשר לחשוב שהוא הסביר ביותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה