"ולגבי דיק היה לקסם מאז ומתמיד קיום בזכות עצמו..."[מתוך "ענוג הוא הלילה", סקוט פיצג'רלד, בתרגום אסתר כספי. הוצ' עם עובד]
עוד על "ענוג הוא הלילה".
אחרי זמן רב כל-כך כבר לא זכרתי הרבה מ"ענוג הוא הלילה", וגם לא זכרתי את סופו. לא זכרתי שהסוף הזה, המתאר את קָצֶהָ האחרון של שקיעתו של דיק דַייבֶר, שוקע גם הוא. לכאורה יש בו חזרה אל סגנון הכתיבה הריאליסטי של התחלת הספר, אבל בעצם הוא רחוק מאד מן הסגנון הזה, מפני שאין בו כבר הבנייה הקפדנית, הרואָה בעיני רוחה את מה שיצמח בהמשך, ויש בו בעיקר מין הסתכלות שטוחה ומהירה וכמעט ריקה על מעשיו האחרונים של דיק.
שקיעת הסוף, שהיא מעשה אסור, חשבתי, היא בעצם עוד ביטוי לחולשת הריאליזם של הספר הזה, ששאיפתו הגדולה יותר היא ההִתעלוּת הפיוטית, והִתעלוּת תיאורֵי התודעה. בהשוואה רגעית ל"בית בודנברוק" של תומס מאן, ולסופו, ראיתי שדיק דייבר אינו זוכה לְהִתעמקוּת בסוף הספר, מפני שהכתיבה המתעמקת של פיצג'רלד נועדת רובה ככולה לַפיוטי ולעומקֵי הנפש והתודעה, ואין בכוחה לחדור אל עומק התיאור הריאליסטי של המעשים לבדם, כפי שעושה הכתיבה של תומס מאן.
ובעוד השוואה רגעית, ל"אל המגדלור" של וירג'יניה וולף, נדמה לי ש"ענוג הוא הלילה" רוצה כל-כך להשיג את "זרם-הכתיבה" שתיאור התודעה הרצוף יכול להגיע אליו, אבל איננו משיג אותו לגמרי, קצת כמו שגיבורו, דיק דייבר, אינו משיג את ההתפתחות הכמעט מובטחת לו. כמוהו הוא סוטה מדי פעם מן הדרך.
הספר כולו דומה קצת לדיק דייבר. כמעט כולו נוטה אל ההִתעלוּת של הכתיבה, אבל גם נמשך אל מה שאיננו מעלֶה אותה - אל תקריות קטנות וצדדיות בתוך העלילה הגדולה, ואל דמויות לא מפותחות, שלכאורה מרחיבות את דמותו של דיק דייבר, אבל בעצם מטשטשות את שאיפתה העיקרית של הכתיבה.
ממש לקראת סוף "בית בודנברוק", כשטוני אומרת "ואבא, וסבא, וכל השאר! היכן הם? שוב לא נראה אותם...", יש הרגשה שתומס מאן מעניק לנו את האפשרות לחזור ולראות הכל שוב, אבל הסוף השוקע של "ענוג הוא הלילה" אינו מעניק כמעט דבר ממה שהיה בספר כולו. אחריו אני קוראת שוב בדפים הראשונים של הספר, כדי לזכור היטב את ההתחלה של כל זה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה